לא סתם תמיד קישרו בין מלנכוליות/דכאוניות לנפש אומנותית. האומן תמיד מיוסר ואובדני. לא המציאו את זה בדור שלנו.
הרדיפה אחר התחושות, כשהיקום מטפח קהות חושים. כשהחברה מטפחת צנזורה לא הגיונית ופלורליזם מיותר והרסני.
מרגישה כאילו מחצית מאלה שהיו אמורים להמחק מהעולם בעקבות הקורונה, קבלו מועד ב' ונשארו פה. העולם השתגע לחלוטין.
הוליווד איבדה כל קשר לגדולה הקדמונית, מרוול מתו, יחי הקולנוע האסייתי. הרוסים לא מסוגלים להצליח- לנצח או להפסיד. מעולם לא נראו רע יותר. הדוקטור נגמר מבחינתי ביום שהחליטו שהוא אישה. אשכרה גרמו לי לשנוא נשים.
איש מטומטם הצליח לשכנע עוד 4 בליונרים להכנס איתו לצוללת של "בכאילו" כדי לבקר את הטיטאניק. נשארה מהם רק מחית. וגם זה בספק. ואותי רק עניין שלא פגעו בשרידי הטיטאניק.. סדרי עדיפויות.
כל יום שלי נראה כמו קודמו וזה מוציא אותי משלוותי. מתריסה כנגד היקום בקצת הרס עצמי. בודקת את הגבולות.. האם האלוהים שלכם באמת קיים? האם הוא הולך להשלים איתי? להוכיח את עצמו? להוכיח שבעולם שלנו יש מקום לניצחון הטוב על הרע.. תוכיח לי..
כל יום נוסעת באוטובוס עם אנשים שיש בתוכם עולם שלם שאני לא מכירה. בכל אחד מהם יש מחשבה מיוחדת שחלפה בראש, וזכרון קטן ממשהו שהיה ואיננו עוד. ואני לא מכירה אותם ולא אכיר לעולם.
תבוא לכאן, נשב ונקשקש על רקע אור אולטרא סגול.. אתה תשתה את הבירה, אני אצמד לחזקים כי אני רוסיה טובה. נקשקש קצת כי למה לא. אתה יודע כמה אני מתחרמנת משכל חריף.. המשפטים יזרמו, יהיה מצחיק, ובין לבין משהו יהיה מגניב וממנו תצא נשיקת הפתעה. כי למה לא.
לא התנשקתי כבר יותר זמן ממה שאני חשה בנוח לכתוב. השפתיים שלי רעבות למגע רך וחם. בין אישי. דבר כזה פעוט הפך לכזה משמעותי. זה לא משהו הגיוני. ולמה הפסקת ללבוש מחשופים??? הבטחת לי עולם טוב יותר. לא משהו חדש במקום ישן. בנוסף. להתרענן, להתרפק קצת. לגעת, לחבק. לתת למגע חיצוני להתקרב. לתת לעצמי את המוכנות לחוות. כל עוד יש ואפשר. כי למה לא...
