בשבוע האחרון אני מתחבטת בייני לעצמי אם להתנדב להיות אומנה לכלב או חתול. בינתיים לא נותנת לעצמי לשחרר רסן, כי החיים האמיתיים לא ככ נוחים כמו בדמיון שלי. בדיוק כמו עם ילד, כך גם עם כלב, לטפל באחד אומר בהכרח לוותר על החופש שככ התרגלתי אליו.. אני עוד לא שם. לכן ממשיכה לטפל בחתולה של הביניין, נהנית מליטופי הבוקר טוב ולרוב מילטופי ערב טוב.. דואגת לה אבל ללא המחוייבות. ועדיין לפעמים בערב חסרה לי קצת חברת אדם. אחרי יום שלם של אנשים בעבודה, כאילו רוצה את השקט שלי אבל רוצה גם מישהו לצידי.. לאכול עוגה ולהשאירה שלמה? ואולי בדיוק ככה נוצרה הסטיגמה של נשים וחתולים..
שמונה ועשרה בערב והשמיים עדיין חצי מוארים, השמש עדיין לא החליטה אם ללכת לישון. לכי בלאט, אני רוצה לישון.. אבל כמו תוכי, אם יש אור אני ערה. טוויומאט.. שן קשת ענן.. שמישהו ימזוג עוד כוסית..
יושבת עם בת דודה שלי על המבורגרים מדהימים מרמת השרון ואז היא מתחילה לספר לי על היזיז החדש והנשיקות שלהם. הפירגונים שלי השפריצו לכיוונה, עד החלק שבו סיפורי הנשיקות שלהם הצטלבו עם השוט השני של הלימונצ'לו שלי. ועוד ברקע ברברה סטרייסנד. לא,.. באמת. וכמה זמן לא חוויתי נשיקה מלאת תשוקה?? אוחח..
נזכרתי בפרק של סטארגייט, צפיתי בו בספונטניות.. כמה טוב היה בעולם בתעשיית הקולנוע של פעם.. עלילה, איכות המשחק, אופטימיות.. יכולנו לברוח לסרטים, לעולמות מופלאים. היום למה תברח? לעוד סרט אחד מיני רבים על נשים חצופות עם כוחות על שמעולם לא הרוויחו בזיעת אפן? הקולנוע (א.ק.א הוליווד) ככ מתבזה בעשור הנוכחי שלא נותר לנו מלבד לגלות מחדש את קסמו של הקולנוע האסייתי..
אירופה עולה בחלקה בלהבות, וחלקה האחר נסחף בין ברד בגודל פינג פונג להרי געש מתפרצים. ארהב דומה, רק יותר מפוזר. ממש כמו התחלה של הסרטים שאני ככ אוהבת.. burn baby burn..
סגרתי חודש שלם של חזרה לתחבורה הציבורית ושבירת התלותיות במוניות. גאה בעצמי, גם כשנראה שזה עבר לבלי היכר.. שמתי לב ומחזקת את החלק בתוכי שהחליט לקחת שליטה על מעט מהחיים האלה. עכשיו נשאר למנוע מאחד החלקים להתרגל לכוסית יומית.
יש עוד כמה דברים שאני חייבת לכבוש, יעדים קטנים, הבטחות עצמיות.. תעוזה לחלום על חיים קצת אחרים.. אבל כעת, במבט מסביבי, השגתי החודש יותר ממה שניסיתי ולא הצלחתי בשנתיים האחרונות. מבחינתי הישג חסר תקדים. התחלה של הישגים. קטנים קטנים, כאלה שלא אשים לב איך פתאום הלב יתרחב מעצמו, כי פינינו קצת מפה ומשם והמצבור שנערם התפוגג ונוכל לנשום..
כי אם כבר מסע בזמן אז לימים של מוזיקה טובה..
