את חמשת הימים האחרונים העברתי חולה ומקורעקעת לבית.
ביום רביעי הגעתי לעבודה סופר מוקדם, פתחתי משרד ב6 ורבע בבוקר, האזעקה הופעלה על כל הבניין כי לא זכרתי את הקוד הנכון. ועדיין, כשזה נפתר, היתה בי תחושת ניצחון אישית, ניצחתי את עצמי, אני שלא הייתי לעולם חושבת אפילו לקום בחושך לעבודה מצאתי עצמי מגיעה במקביל למטורפים שבאו עם הגלשנים לחוף שליד העבודה. בתוך שעתיים תחושת הניצחון התחלפה בתחושת חוסר נוחות פיסית שהפכה אט אט לעינוי סיני וכאבים איומים. לא הייתי בטוחה אם זה פסיכוסומאטי או שבאמת משהו בי לא בסדר. התגובה הראשונה שלי היתה לשנן לעצמי משפטי מוטיבצייה כאילו אני רוקי לפני קרב ושעליי לנצח השד יודע את מי.
לקראת השעה 11 בבוקר שנראתה לי כנצח מהול בייסורי הגיהנום בלעתי גאוותי הרבה וניגשתי לאחת הבנות שהתחברתי איתה מהמשרד, בקשתי משכך כאבים. הגב כאב לי ברמות שטרם הכרתי וקרוב לשעה שהייתי ברעידות קור כאילו בחוץ משתוללת סופת שלגים ולא 35 מעלות. למגע עורי היא ישר נדרכה "את קודחת" אמרה לי, והציעה מיד שאקח משכך כאבים ואסע הביתה, ואני סרבתי כי התעקשתי שזה לא מתאים כי יש לי מלא עבודה. שיכנועיה העקשניים לבסוף הכניעו אותי. הסכמתי שנחפש לי משככים ואז אלך. מבפנים עוד כעסתי על עצמי על החולשה שלי. אמרה לי לגשת לסמנכ"ל כי עליו תמיד יש כדורים. אז תפסה אותי ביישנות פתאום. דמויות סמכותיות ועוד אלה שנראות ככ טוב תמיד הוציאו ממני את הילדה הקטנה והביישנית, ובטח כשהייתי ככ חלשה. היא התעקשה ועברה איתי, כמו אם מגנה על גוזליה, מהסמנכ"ל לשאר העובדים הבודדים שהגיעו לעבודה בימי אוגוסט האחרונים עד שמצאנו מישהו שהיו לו כדורים.
שעה אחכ הגעתי הביתה משוכנעת שהנה החום ירד כי אני כבר מרגישה הקלה. הבטחתי לחבר הטוב שלי שאמדוד חום כשאגיע הביתה למרות הכל. כן, כשאני חלשה אני ככ סאבמיסית.. המדחום הצביע על 38.3 ואני הזדעזעתי מהמחשבה על מה שהיה לפני כן. עברתי ממשככים למשככים כל 4 שעות. רובם לא הורידו את הכאבים האיומים בגב אלא רק את החום בחלקו. בלילה החום עלה עד 39.1 ואני רעדתי בחוסר אונים מבודדת מהעולם ולא מבינה מה לעזאזל קורה לגוף שלי. הרצתי מיליון תרחישים, האם התייבשות? האם גב? האם איברים פנימיים? האם זה קשור לניתוח שעברתי? הסתבכויות שלא עלינו??.. בטוח לא משהו ויראלי, את זה ידעתי מיד. לעולם אין לי חום מעל שבע וחצי, לפחות לא בשני העשורים האחרונים של חיי.
חמישי בבוקר התייצבתי על הבוקר במרפאה. האחות שמכירה אותי שנים, כי אמא שלי עבדה במרפאה הזו, הייתה עסוקה תחילה בלגחך על זה שבאתי אחרי "כולה" יממה של חום גבוה, ואחכ בלהתפלא כמה רזיתי מאז שהתראינו ואיזה יופי אני נראית וכמה קעקועים התווספו לי. הייתי חלשה מכדי להכנס בה. מה גם שדקה לפני כן בחדר ההמתנה קידמה פניי מלאך בדמות אישה זרה שראתה את מצבי וישבה וליטפה את גבי ולחשה לי שיהיה בסדר ושאנשום ושלא משנה מה שאזכור תמיד שאני לעולם לא לבד.. היא ריגשה אותי עד דמעות, שמיהרתי כמובן לנגב. היא לא היתה כשיצאתי מהאחות, לצערי.
האחות העבירה אותי בעייפות יתר לרופאה תורנית והמשיכה הלאה. חצי שעה ארורה של כאבים אחכ, הרופאה קיבלה אותי, שאלה מיליון שאלות לא קשורות, מיששה אותי מכל עבר. אז שלחה אותי חזרה לאחות לבדיקות דם ושתן ואמרה שאשוב למחרת לביקורת אם החום עדיין גבוה. עדיין חיפשתי את המלאכית אך נעלמו עיקבותיה. בבית המשכתי מכדורים לכדורים, מכאבים לכאבים לשינה קצרה מלאה בחלומות הזויים וחזרה להתעוררות כואבת לאותה מציאות. רק אחר הצהריים חזרו תשובות הבדיקות שהצביעו על זיהום כלשהו בגוף. ההורים בטלפון ואחותי בהודעות מחו"ל מנסים להסביר לי שאם צריך אנטיביוטיקה שלא אתווכח. ושבכלל חבל שלא הלכתי למוקד או למיון באמצע הלילה. נאבקתי בכולם בכוחות אחרונים. אני אחראית על עצמי אתם לא תקבעו לי כלום. ושנייה אחכ קורסת למיטה בחולשה מוחלטת, מפנה מבטי לתקרה ושואלת את האיש שם למעלה למה הוא מעמיד אותי במבחנים הללו..
בשישי בבוקר שוב סאגת קופ"ח נמשכה. אותו זילזול רק שהפעם אח ולא אחות. למזלי כשהלך להראות לרופאה את הבדיקות היא ביקשה שאגיע לחדרה ולא נפנפה אותי כמוהו. היא אמרה שאין ספק שישנו איזו זיהום חיידקי. ככל הנראה קשור לכליות אבל זה עדיין בשלבים מוקדמים. קבלתי אנטיביוטיקה חזקה שכוללת בתוכה גם סטרואידים, מה שהפך לי את הבטן תרתי משמע. בבית המרקחת פסעתי קדימה אחורה מרוב כאבים ועשיתי סחרחורת לנמצאים. לא היה לי אכפת מאיש. תחושת חוסר האונים הזו החזירה אותי בבום שנה לאחור לימי הניתוח, ל"נכות" הזו. כאבים וצורך בזמן החלמה שאינם בשליטתי. בבית התיסכול רק הלך וניבנה. לא ראיתי איש, כולם היו עסוקים בחייהם. ואלה שלא, אפילו לא חשבתי לפנות אליהם כי הייתי מעורפלת חושים מהכל.
הלבד הזה הטריף אותי על דעתי. לבד, מסוממת ולא מהחומרים הטובים. לא היו לי סמים טובים בהישג יד ולא היה לי כח להתחיל עם הטלגראס במצבי. כל הכדורים השפיעו על מצבי הרוח. לא לקחתי את הכדורים שנגד הדכאון, התמקדתי בקיבה ובטיפול האנטיביוטי. דעתי נשתבשה עליי. שישי בערב נשברתי. נשכבתי על המיטה בבכי. חוסר האונים הזה סתר את כל מה שהייתי בחודשים האחרונים. הגוף החלש הצליח לשבור את רוחי. איבדתי כל שליטה. שכבתי במיטה בוכייה, מתבוססת ברחמים עצמיים, רציתי לחתוך לעצמי את עמוד השדרה מתוך הגוף ולו כדי להקל את הכאב. החבר הטוב התקשר ב-48 שעות הללו כל כמה שעות לדרוש לשלומי אבל הפעם לא הייתי נעימה אליו. הייתי מרוסקת והחום שהפגין כלפיי לא עניין אותי. החצי נזיפה שלו חלפה מעליי. הייתי עסוקה בלשקוע לתחתית ולרצות למות.
כשהחום ירד קצת מתחת ל38 משהו בתוכי התנפץ. הכאב והרחמים הפכו לכעס. באותו רגע קמתי, החלפתי בגדים, לקחתי את הטלפון והאוזניות והחלטתי לצאת החוצה. פשוט ללכת. ללכת עם המוזיקה באוזניים עד שאצליח למצוא את הזן שלי. עם החום הזה צעדתי כמו בתוך בועה, כמו שיכורה. בכל שלב כשמשהו כאב לי שיננתי בקול "It's my pain, I own it". שוב ושוב. לא ויתרתי לעצמי באף שלב.
5 ק"מ אחכ חזרתי הביתה בתחושת ניצחון שלא חשתי לפני כן מעולם. שברתי שיאים של עצמי. לא הלכתי מרחק כזה מאז לפני הניתוח. מדהים כמה ש-35 קג עושים כשהם לא עליך. כשהגעתי התיישבתי ליד הבית על ספסל ציבורי, שלפתי סגריה וישבתי מיוזעת לאסוף את עצמי. רק כעת עם המנוחה החלו לשוב הכאבים. כתבתי לחבר הטוב על ניצחוני. הוא כתב לי "כל הכבוד, את מוכנה עכשיו ללכת לנוח??" ביקשתי עוד כמה רגעים של הרגשת הניצחון ואז עליתי הביתה למקלחת ומנוחה קלה עם הרבה מים. למרות האושר שלי הגוף לא היה נלהב כמוני והחום קפץ ל38.6 למרות המנוחה והמקלחת..
למחרת קמתי חזקה יותר. בצהריים נשברה האנרגיה אחרי האנטיביוטיקה, אבל ידעתי שהרוח התחזקה. היום הלכתי לפילאטיס בבוקר מנצלת יום אחרון של מחלה בבית. שוב קורסת אחרי מנת האנטיביוטיקה אבל הרוח שבה ומתחזקת. חבר טוב חדש שנכנס לחיי בחודשים האחרונים בא לענג רוחי וגופי משעות הצהריים. האורגזמות גבו ממני אנרגיות שלא היו לי בשפע מהן אבל הרוח ניצחה את הגוף גם הפעם. כשהייתי חייבת מנוחה הוא שכב לצידי וליטף גופי בהערצה מוחלטת עם מילים יפות וטובות, ואני נכנעתי לתחושות עד שהתחזקתי מספיק להמשיך הלאה. לא רק הנפש גוועה בימים הללו כשהתרוקנו כל המצברים שלי, גם הגוף שלי גווע. נזקקתי להערצה הזו, לכל הפטישים שלו התמסרתי- הרגליים, הגוף, כל כולי.. להרגיש אישה, להרגיש מיוחדת, להרגיש שולטת גם אם כעבור שעה הגוף קרס ונזקקתי למנוחה לפני הסיבוב הבא.
אחרי הפילאטיס היום הבנתי משהו.. עולם הבדסמ היה שם בשבילי תמיד ברגעים האלה שהייתי חלשה, כשהייתי חייבת להשיב לעצמי תחושת שליטה. כשהגוף דאב, כשהרוח עמדה להתרסק, הייתי זקוקה למישהו שיתן לי קונטרה. לצערי הפעם לא הייתה לי קונטרה פיזית חזקה כמו לאחר הניתוח (הפעם החבר החזק שלי היה בשבילי רק ווקאלית אבל לא פיזית לצידי), אך למזלי הרב בתעצומות נפש שעד עכשיו אייני יודעת מהיכן נבעו בי, הרמתי עצמי במו ידיי ודווקא אז היתה הדמות הכנועה והמתמסרת והמעריצה שתמנף אותי באהבה ובמסירות לכס המלכות האהוב עליי.
הדברים הקטנים האלה שזרים לעולם לא יבינו.. תמיד אעדיף את הכאב שאני מביאה על עצמי מאשר את זה שנכפה עליי ע"י כח עליון. אני חייבת להיות בשליטה על החיים שלי, גם כשאני מתמסרת וכנועה- הכח הפנימי תמיד שלי. וגם כעת, בין כדורים מחלישים לתמיכה וירטואלית חברית מרחוק- אני יודעת שאני חזקה מזה. כן, אני עשויה להשבר, כן אני עשוייה להתפתות לקולות המחלישים שבאחורה של הראש, כן אני עשוייה להתפרק- אבל כעת גם ברור לי שאני מסוגלת לקום בכוחות עצמי. אני מסוגלת להרים עצמי מהתחתית ובכוחות לא הגיוניים להתייצב ולעמוד איתנה. הלקח הנוסף שזכיתי ללמוד הפעם הוא ש.. אני לא חייבת לעבור הכל לבד.
