אני ככ אוהבת את הרגע הזה כשאני בחדר האמבטיה, מסירה מעצמי את החלוק, ראשית פורמת את לשונות החגורה, פותחת את המעיל רק בחלק העליון וחושפת מחשוף V עמוק, אז מסיתה ידיי לצידי הגוף ופשוט נותנת לחלוק להחליק לאורך גופי וגבי עד שהוא צונח על הרצפה. יש משהו במגע המלטף הזה לאורך העור.. הוא מעורר בי משהו מיוחד, בדומה לתחושת מגע ידו הגדולה של גבר לאורך גופי.. מחשמל, עוטף, ממכר, מנחם.
במקלחת מתמסרת למים הרותחים, מקרצפת עם פילינג ריחני את כל הגוף, מתענגת על התחושה המתגרדת הזו.. אולי זו הסיבה שאני גם נהנית במיוחד ממגעם של זיפים כנגד עורי.. ללטף פנים (או ראש) עם זיפים קטנים שובבים שמעבירים במגעם בי את כל אותן צמרמורות נפלאות, כמו אלה שעולות בי כשהבל פה נמצא קרוב קרוב לצווארי, לתנוך האוזן, תחושת נשיפת האוויר כנגד העור.. מצמרר ומרטיב בו זמנית. במיידי.
יוצאת מהמקלחת, נעטפת במגבת ומנקה ביד את האדים מהמראה. מסתכלת על הדמות שמולי. תחילה בחטף תוך כדי התנגבות, ואז נעצרת ומשירה מבט בוחן. למולי נגלית אישה צעירה. עור לבן כמעט נטול קמטוטים, עיניים עמוקות מעוטרות בפס שחור דק, אף קטן, שפתיים משוחות באודם אדום שכבר החל לדהות לאחר היום שחלף, שיער אדמדם אסוף למעלה ברישול. מבלי לדעת עליה דבר וחצי דבר יכולתי להתאהב בה בקלות. היו כמה שנפלו בקוריה. לא יודעת אם נחשבים ברי מזל או לא. בגוף הזה תכופות מתחוללות סערות. המים יותר סוערים מלא סוערים. עם השנים ניכרת עלייה בכשרון להעמיד פנים חיצונית שהכל מצויין- בצורה המושלמת.
ומבפנים מלחמה. האלים והטיטאנים נלחמים זה בזה. אחת מכל אחת. חווה ולילית. לרוב מתנגחות ולעיתים אחת מנצחת לתקופה את אחותה, ואז הכל מתבלגן. לקח לי הרבה זמן להבין שכשהן מתקיימות זו לצד זו על אף העקיצות בינהן, אז אני מאוזנת. אך כשאחת מהן משתלטת, ולוקחת את זה לפינות בעייתיות- יש בי כשל מערכתי. הדרך לחזור לאיזון היא תמיד להבין מי ניצחה, מה קרה בינהן, ואיך להשיב את זו שנפלה חזרה על רגליה. ככל שזה ימהר לקרות כך האיזון ישוב על כנו. הכל מבולגן, ובמפתיע אני מוצאת חן בכל הבלגן הזה. הצבעים המעורבבים.. יותר עניין יש בכאוס, למרות שהנפש מחפשת את השקט והסדר. אור וחושך, שחור ולבן, הפכים צמודים חזקים מדיי זה מול זה, או במקרה הזה, זו מול זו..
מצד אחד אני יכולה להבין חשש של גברים מסויימים מלהתקרב אליי, אני יכולה להבין את זה גם כשמכירים יותר חלקים הזויים במי שאני ולא יודעים איך לאכול אותי. מצד שני, אני גם לחלוטין מבינה את אלה שנופלים שבויים לרגליה של האישה במראה, גם לאחר שנתקלו בדחייה כזו או אחרת. הבעיה היא שאף גבר שאכיר - לא יוכל לנבא על איזה צד שלי הוא יפול. אין בי הרי דמות חזקה אחת. אם נפל בידי לילית השדה המפתה- לדיראון עולם הוא יישפט לפי חוקיה וחשקיה והאופן בו נתפס בעיניה באותו רגע שהכירו. אם נפל בידי חווה הרומנטית חסרת התקנה- לא משנה מה ישתנה במערכת היחסים שלהם, הלב שלה תמיד יכמה לביית אותו. תמיד. סטטיסטית מה הסיכוי שיפול לידיי הגבר הנכון לדמות הנכונה שתשהה בי באותו זמן? ולכן גבירותיי ורבותיי רווקה בת 38, עושה מה בראש שלה, עם מי וכמה שבא לה, לא דופקת חשבון לאף אחד חוץ מלמצפ(ו)ן הפנימי שלי.. [חוץ מלגבר אחד ספציפי ברגעים מאוד ספציפיים כשאת לא מעזה להגיד לו "לא" כי זה יעלה לך בעונש כואב ומופלא]
שזה אחלה כמובן. עד שעולה בי חשק בחיבוק. ואז למי משלל הדמויות בחיי, שמשרתות את 2 הצדדים שבי, עליי לפנות? ברגעים אינטימיים אישיים כאלה מעטים מאוד האנשים שיענו על צרכיי. מעטים מאוד האנשים שאסמוך עליהם שבכל מצב נתון שלי בטוב וברע - טובתי תהיה בראש מעייניהם. על פחות מכף יד אחת ניתן לספור אותם. קומץ, אבל אנשים של אש ומים. מודה שבורכתי.
אך האם אין מקום לנסות להכיל גם מעט מהורוד ולא רק מהציני החופשי ומאושר?
האם המרדף אחר הריגוש תמיד יכוון את הדרך?... האם יכול להיות יעד אחר? ואולי צריך רק להחליף מסלול?..