לאחרונה חזר לי התאבון. היו הורמונים, הלכו הורמונים, חזר החשק. בא לי לחוש בגוף נוסף צמוד לשלי, גוהר מעליי או הודף מאחוריי, מרים מסובב מכופף, לא משנה, רק כמה שיותר, זה החשק וזה הטעם וזה העונג והרצון והכמיהה.. בפועל פעם בשבוע בממוצע, זה אולי אחלה ונפלא (כי הסקס באמת מעולה) אבל צריכה יותר.
כנראה שהגיע הזמן להכיל גוף נוסף בייחוד לאור כל הזמן שהתפנה בין אחד לשני בעודם עסוקים בחייהם. אנשים חוזרים לחיי או מנסים לפחות, להזכיר את עצמם, הודעה פה ושם, ואני כמעט ומתפתה. חלק ממני שומר אמונים לגברים שלי, חלק אחר רוצה לבוא על סיפוקו כדי להמשיך לתפקד באופן האופטימלי. גם הפן הבדסמי התרוקן יחסית ממערכות היחסים האלה. וזה חסר לי. מדיי. חסרה לי תחושת המלכה כשהאחד לרגליי, ותחושת המתמסרת כשאני לרגלי האחר.
מתחילה לתהות אם אני נתקעתי בפינה נוחה זמן רב מדיי עד שהפכתי עבורו להרגל. אני שונאת את השלב הזה. הבעיה שאנשים שוכחים שכדי להשאיר להבה בוערת לא צריך הרבה, רק להפתיע מדי פעם, לגוון, להעז לעשות משהו אחר ממה שנהיה השגרה. רובנו נתקעים עד שככ לא כייף לנו שאנחנו הולכים למקום אחר. רמיזות לא עובדות. גם להגיד לא ממש עובד. זה השלב שבו אני צריכה לקחת את המושכות לידיי. חבל שדווקא עכשיו בא לי למסור את המושכות לידיים חזקות אחרות..
