החיים שלי הופכים מיום ליום לרכבת הרים פסיכית.
יום למעלה, יום למטה. אתמול היה למטה. בתחתית.
יצאתי להליכה של חצי שעה בבוקר כדי לשחרר אנרגיות. כשהרגשתי שמתחיל לכאוב קיצרתי את המסלול וחתכתי הביתה. הכל היה דבש. הרגשתי גיבורה. עד הצהריים היה יום טוב. אחכ היה טריגר ובזה נגמר לי היום הטוב. מאותו רגע הכל התחרבש והסתחרר.
שיתפתי את 2 האנשים הכי קרובים אליי, אז הם דאגו שלרגע לא אהיה לבד.
עד הערב הכל התחיל להסתחרר משליטה. התנתקתי מהעולם והסתגרתי בבועה שלי, פניתי מיוזמתי לראשונה מזה למעלה משנה לחבר מאוד מאוד ותיק שיודע בדיוק מה אני עוברת ולכן נראה לי היחידי שיבין ואולי יוכל לעצור בעדי מלעשות שטויות. התכתבנו למעלה משעתיים אבל זה לא עזר מספיק, בכיתי תוך כדי הקלדה. באיזה שלב נכנעתי והוצאתי את הוודקה מהמקפיא. אחרי 4 שוטים קטנים הבנתי שזה לא יספיק, אז ניגבתי דמעות, החלפתי לבגדי ספורט קצרים, שמתי נעלי התעמלות, ירדתי למטה עם שליש כוס חד פעמית, התקשרתי אליו ויצאתי לצעדה. עשינו סשן פסיכולוגי-חברי שלם של להבין מה עובר עליי ומה יכול להיות הגורם, לנסות למצוא פתרונות..
שעה וחצי חרשתי את העיר שלי. רוב המסלול מעורפל בזכרוני, בתחילתו עוד התנדנדתי. 6 וחצי קילומטרים שאני בקושי זוכרת. קצת אחרי אחת וחצי בלילה הגעתי הביתה, חיבקתי אסלה ואחכ פשוט צנחתי.
אחת המסקנות שהחבר הותיק הגיע אליה לקראת סיום שיחת השעה וחצי הליכה שלי הייתה שבסופו של יום כמו רובנו, גם אני, כמהה לחוש נאהבת, והיעדר תחושה זו אוכלת אותי מבפנים כמו חיידק טורף. לחוש נאהבת זה לא אותו דבר כמו להיות נאהבת בפועל. יש לי אנשים שאוהבים אותי, המון, אבל האהבה שאני זקוקה לה וכמהה אליה איננה. החיזור, תשומת הלב, התחושה הזו כשמישהו מביט בך ורואה את כל החן שלך עם השריטות ואוהב אותך למרות ואף על פי. להביט בעיניו ולראות את האמת שלו. הוא לא צריך להגיד אפילו מה הוא אוהב בי או כמה, העיניים חושפות את האמת, ועדיין המילים יאמרו, כי כמו כולנו גם אני צריכה מפעם לפעם לשמוע שאני נאהבת, שאני יפה, שאני סקסית. בין אם אני מאמינה בזה או לא. כי זה נכון..
חבר שלי אגב, לא מהמבטאים את זה. "את לא צריכה חיזוקים מאחרים, הכח נמצא בתוכך, תתמודדי עם זה, את מסוגלת גם לבד".
להגיד משפט כזה למישהו במצבי.. לא הכי חכם, ולא משנה כמה זה נכון. הנה רק לפני 8 חודשים מצאנו עצמנו במיון..
ואז חושבת על מה שהחבר הותיק אמר לי אתמול בלילה, אם הוא לא טוב לך אז שחררי, את צריכה להכניס לחייך מישהו שיתן לך בדיוק את מה שאת כמהה לו. גם החום והרגש, גם הבדסמ.. הכל. הבעיה שזה יותר מורכב מזה..
הבוקר קיבל פניי האנגאובר פסיכי. התחלתי עם קפה והמשכתי לסידורים שונים- העיקר לא לבד.
באיזה שלב ההנגאובר עבר. רק השקט עדיין לא חזר. שעות הערב מתקדמות במהירות לעברי, ועימן הפחד שלי משידור חוזר.
ביום יום כמעט שהפסקתי לאכול. לא הרעבה מכוונת, ממש לא. אין לי תיאבון ולא יכולה לאכול בכח כי אז מקיאה. התקפי החרדה דואגים לזה. מרגישה שמתקיימת על אדי דלק. מצד אחד צורכת רק כ500 קלוריות ביום, מצד שני טוחנת הליכות כמה שרק הגוף מאפשר (מבלי לקרוס בפועל) ולו כדי להזרים אנדורפינים. כי סקס אין. ולא יהיה עד שלא אתפוס עצמי בידיים ואפסיק להיות מסוכנת לעצמי. מותשת. המשקל ממשיך לצנוח. ירדנו מתחת ל70. לא שקלתי ככה מאז כיתה ז'. והאם האושר והאהבה העצמית מציפים אותי? לא.
מרגישה בקצה של האחורה של הראש שזה לא ימשך לנצח, שיש מלא פתרונות אם רק אצליח לחשוב רגע בצלילות ולא מתוך לחץ. מדהים אותי מיום ליום לגלות כמה אנשים במדינה ובעולם בכלל סובלים מדכאון קליני או חרדה. כולנו רודפים אחר איזון. מעטים האנשים שלא חווים את זה ועדיין יכולים באמת להבין את מה שזה עושה לנו, בלי שבכלל רצינו או בקשנו את זה, הרי בסופו של יום הבעיה היא במח. ביולוגי לחלוטין. הרבה מפחדים מתוויות ואיך יראו אותם. דווקא בתחום הזה אני זורקת זין על מה יחשבו. העיקר להמשיך לעבוד על עצמנו ולהאבק כל יום ויום עד שנצליח להגיע לימים מאוזנים. חצי שנה היה לי שקט מזה, והנה הכל צף חזרה כשהפסקתי עם העשבים. השקט נעלם והרעש מחריש אוזניים.
איך לעזאזל חזרתי שוב לפינה הישרדותית, מלחמת קיום?...... מייאש..
