לאחרונה בכל רגעי השפיות שלי, כל עולם הכלוב, הבדסמ, גברים, מערכות יחסים, סשנים, שייכות, שולטים, נשלטים... שוחה לי בתוך הראש והגוף.. מצד אחד משהו בתוכי בוער כמו שמזמן לא בער (שזה תמיד סימן טוב כי זה אומר שאני חוזרת לעצמי), מצד שני אני לא מצליחה להתחבר לאף אחד בכלוב הזה שאינו משוייך לאף אחת (מתוך הערכת נאמנות בדסמית אני לא "מתחילה" עם מי שמשוייך. גם אם ממש מתחשק לי. מכבדת את החיבורים של אחרים בדיוק כפי שהייתי מצפה מאחרים/ות סביבי).
אך עם הזמן שחולף וחוסר היכולת למצוא את הגבר הזה בשבילי, מרגישה כאילו הזנחתי לחלוטין את התשוקות שלי. משהו בתוכי הולך ונשרף, הבערה חזקה מיום ליום. ככל שאני מתחזקת (פיזית ורגשית) גם הצד החזק, המיוחם, הרעב מתחזק. מערכות יחסים וניליות לא רלוונטיות מבחינתי ואינן מושכות אותי יותר, אז לא מסתכלת סביבי, גם אם מסתכלים עליי. זקוקה למשהו המיוחד הזה, התבלין הזה של הקהילה הזו, כדי להתממש באמת, למצות את התשוקה והבערה הפנימית.
יש בי את החלק הקטן הזה (כרגע קטן) שרוצה להכנע ולהתמסר לחלוטין למישהו חזק, שרמנטי, חכם, עם רוך ונוקשות בעיניו בו זמנית. קשה להסביר מה זה הדבר הזה בעיניים, אבל מבט אחד יכול להוריד אותי על ארבע. לאו דווקא נוקשות.
בתחילת דרכנו, היה לחבר שלי כוח מטורף עליי. הוא מעולם (ולעולם) לא ניצל את זה לרעתי. הייתי מוכנה להיות למרגלותיו בכל מבט שנתן בי, בכל חיוך קטן, מבלי שאפילו יגיד או יבקש. הייתי מוכנה לנסות איתו דברים שלא חלמתי עליהם, להתמסר לנכונותו לדחוק איתי את הגבולות שלי.. כשאני קוראת כאן את המשוייכות, את הרגשות שהן מתארות, תחושת ועוצמת השייכות שלהן, אני חשה פיספוס.
החבר הפך לחבר הכי טוב שלי, ולמרות שהסקס מעולה ומספק בכל פעם ופעם מחדש, משהו השתנה בו בעיניי. הרגש שלי כלפיו עדיין שם, אבל לא הבדסמ הראשוני החייתי שהיה בתחילת הדרך כשחשף אותי לכל העולם הזה בעוצמותיו המסקרנות. יש משחקים, יש קשירות, יש פה ושם סשנים צנועים, אבל אין בי את היראה הזו הזו כלפיו. זה חסר לי מאוד. ולדעת שהוא מסשן פה ושם אחרות מכעיס בתוכי משהו, כי חסר לי הצד הזה שלו כלפיי. אנחנו קוראים לזה קנאה. כי יותר קל להציג אישה כקנאית מאשר לא מסופקת.
ואז מצד שני, קיימים בתוכי הרגעים המופלאים שאני כ"כ אוהבת, כשהעוצמה פועמת בתוכי, הבטחון עוטף, וכל מה שבא לי זה לקחת את הגבר הכי גברי בעיניי ולהוריד אותו על ארבע, לא כדי להשפיל, אלא לענג, תחתיי. למצוא לשנינו את הנק' שבה אנחנו מתפוצצים זה על זו, מי שולט מי נשלט מתבלגן בין הסדינים, כנגד קיר, באיזה חניון שכוח אל, באיזה חוף, באיזה מועדון.. בכל מקום שהנפש רק חושקת. להגשים וליישם, לנסות ולהעיז, הרעב ההדדי הזה..
בתחילת דרכי בעולם הזה כשבדקתי עדיין מה עושה לי את זה ומה לא כדי ללמוד את עצמי, ניסיתי את הקטע של סשנים ללא סקס. צעצועים, פיסטינג (איך שאני נהנית לפתוח גבר חזק, זר לא יבין) וכל העולה לנו בראש, אבל ללא חדירה שלו אליי בסופו של יום. מרטיב ככל שזה היה לחוש את ההתמסרות הזו והבטחון והאמון שנתנו בי, משהו היה חסר לי. אז הפסקתי עם הריחוק הזה, לא יכולה להיות מהמלכות האלה- מגניב ככל שזה נראה בעיניי כשזה מתקיים אצל מלכות פה בכלוב, אני לא מסוגלת לספק את זה לאחר ולהתגרות מזה באותו אופן. זקוקה למגע לכל הכיוונים. זקוקה לחיבור, להרגיש את הזין המופלא ממלא בי, כפי שאני יכולה למלא עצמי בו..
אז נכון שכמו שכבר אמרו לי ממש לא מזמן, בהקשר מעט שונה, אנשים ברחוב לא נוטים להתקרב אליי, לשוחח איתי, אפילו כשאני סתם מטיילת עם הכלב, כי אני מסתבר משדרת ביצ'יות. לכו תתווכחו עם זה. אז נכון, לא מחפשת אינטראקציה מיותרת, מנתקת עצמי מהעולם, שמה אוזניות ומתרכזת בסריקת העולם דרך העיניים שלי. אין בי את הצורך האינטראקטיבי עם זרים כשאני לא מוצאת בהם עניין. ולרוב לא מוצאת עניין. פעם לא הייתי כך, אך אני מניחה שכמו בדברים אחרים גם זה חלק מהאבולוציה שלי.
אני חושבת שבסופו של יום אני צריכה מישהו שיכיל בתוכו את שני הצדדים, כמוני. כשבאמת לא משנה איזה צד אצלו דומיננטי יותר, השולט או הנשלט, העיקר מתחלף. המשיכה שלי לגבר החזק ומשרה הבטחון (חיצונית) היא בלתי ניתנת לשליטה מבחינתי, אין דבר שמייחם אותי יותר מגבר כזה.. סמכות מרטיבה אותי. אחרי שאני חשה בעוצמה הזו מולי אני מוצאת עצמי נרטבת, נמשכת, מתמסרת כמעט ללא תנאים.. מצד שני יכולה בשנייה להתהפך ולהפוך אותו- עכשיו אתה תהיה שלי ונתון לחסדיי, אולי אפילו אנעל לך את הזין לשבוע. נראה אותך אז. אני אכוון את המסלול שלך לאורכי, אתה תתמכר אליי ואני אתמסר לך. כזה..
מאז שנכנסתי לעולם הזה היו רק מערכות יחסים בדסמיות שנותרו בין חדרי חדרים. סקסיים ומופרעים ככל שהיו המשחקים האלה, חסרה לי ההליכה הזו על הגבול הדק בין מותר לאסור, בין נעים לכואב, בין אני של עצמי לאני שלך. להתפרע, למתוח את הגבולות ביחד, שלי, שלך.. והרעב הזה פועם בי. הצימאון הזה לחיבור הזה שגורם לי לכמוה אליו, ולא שירדוף אחריי כמו כלבלב. מה אעשה, אוהבת להתחיל תחת עוצמתו של גבר לפני שחשה הכי בנוח להחשף בעוצמתי. כן, אני מוזרה ככה.
הרעב הזה שהולך ומתגבר בי, הכמיהה הזו.. מייחלת להתממשותה, להתמסרות האהובה עליי, לעוצמות הרגשיות שזוכרת בעירפול מימים משוגעים, מרגשים ומספקים יותר..
היכן אתה, גבר שלי?...
