ראיתי השבוע הרצאה מרתקת ביו טיוב של פסיכיאטר ידוע בתחומו, שדיבר על דכאון וחרדה בצורה מאוד נרחבת אך מדוייקת. קשה להסביר את התחושה הזו כשישבתי והקשבתי לאדם זר מתאר את התחושות שאני חווה, למרות שזה כאדם שמתבונן מהחוץ פנימה. הייתה בי מידה של הקלה. הנה, יש לפחות אדם אחד שיצליח להעביר לאדם הממוצע והבריא את כל הנושא הזה בצורה הגיונית. להקשיב לו העלה בי דמעות בחלקים מסויימים.. תחושה שאתה מובן. מעודד. בסוף החודש אני אלך אליו. נראה מה הוא יוכל לעשות. אולי הוא יהיה האחד :)
בינתיים semi-self medicating. התרופות שהרופאה נותנת לא מטפלות במה שצריך לטפל, והעשבים מאזנים אותי מספיק כדי לתפקד בצורה מקסימלית בחלק מהזמן משחררים, מרכזים ולעיתים מערפלים לפי הצורך.. מורגש איזון חלקי. אני מביטה סביבי ורואה. חווה באופן חלקי עדיין אבל אני פה. ובזכות היכולת הזו לראות, אני מגלה שהחיים שלי מעולם לא הרגישו ככ משונים. נעה בין ערפול לחדות.. בינהם אני חסרת מנוחה. בבית מחפשת את עצמי אבל נטולת חשק לזוז, ובעבודה אני פורפרה. מתרוצצת ממקום למקום, לעזור למי שצריך, לתקתק את שלי ולהשחיל עזרה למישהו נוסף בין לבין. כי ככה אני. ואנשים יודעים לנצל את זה. פה הבוס שלי נכנס לתמונה. ממני נחסך לצאת לא בסדר מול אלה שרוצים ממני עוד, והוא בשמחה לוקח על עצמו לעצור את העולם מלטפס לי על הגב. 'העולם הזה מנצל אנשים טובים', אמר לי חבר שלי לפני מיליון שנים, 'את צריכה להיות זהירה'.. לא לתת לאנשים לנצל אותי. אבל אני.. רק יכולה להשתדל.
מאז שאני רוב הזמן עם עצמי, לאורך כל השבועות האלה, הבוסים שלי מרוצים. אני מטביעה עצמי באהבה רבה בעבודה, מתעסקת רוב הזמן בזה, תוך עבודה מתמדת להעיף מחשבות שלא עושות לי נעים או יכולות להכניס אותי לספירלה, או לחילופין התמודדות עיקשת עם כל התקפי החרדה שאני חווה משעתיים לפני שאמורה לצאת הביתה ועד שאני נוחתת בבית. עוד סיבה לדחות את היציאה הביתה, וגם ככה העבודה לא נגמרת. חבל שהכוחות הפיזיים כן. לא מחפשת את חוסר השקט שבלבד. אולי בגלל זה סידרתי לעצמי ככ הרבה דברים קטנים שימלאו לי מספיק כך שישאר לי המינימום ההכרחי שלי עם עצמי. חכם זה לא, זה יחלוף כלעומת שבא. איזון איזון איזון.. כוסאומו.
אני בקושי אוכלת. לולא המאנצ' בכלל הייתי בצום.. המח שלי נכנס למוד בנייה לאחר הריסה, קליטה של מידע עדכני ועיבוד מהיר, ללא התעכבות ארוכה על כל הפרעה, ויש מלא כאלה, התוצאה של זה היא לא רק ניתוק רגשי שגדל אלא שיש לי עוד פחות חשק או צורך להתעסק עם האוכל. האדם שהייתי לפני הניתוח שמחה וגאה על זה. האישה שאני היום מבינה שאני בבעיה אם מתפתחת עכשיו גם הפרעת אכילה. אבל המח שלי מתעקש להתרכז בלהשאר יציבה, אין לו זמן לשטויות. נשאר רק להזיז את התחת להליכות נוסח רומא ואולי הגוף שלי יחזיר לעצמו קצת מסת שריר. אז תגיע השלמות. זה לא המספר שהמשקל מראה כשנעמדים עליו.. זה להרגיש בריא.. אם הראש לא לגמרי בסדר, לפחות שהגוף יהיה בריא. אולי הוא ימשוך את הנפש איתו?...
משהו באוויר נותן לי אי שקט, כמו לחכות לביצה שעומדת לבקוע.. נו כבר, תבקעי! שרק יקרה כבר משהו.. אז כזה. :)
הגעגוע למשהו בחיי מתערפל. משהו אלוהי כמעט. ועדיין הגעגוע משנה צבעו, נראה חיוור מעט. זו תחושה מוזרה. כמו שקט רועם. מרגישה שנוצרים בי לאיטם חללים קטנים של כלום. אין רגש טוב או רע, רק שקט. הרגשות מתכהים מעט. עודני אוחזת בתקווה שזו כהות סלקטיבית. לא רוצה לאבד קשר עם הרגשות שלי שוב. החיים כרכבת הרים ;)
אני חושבת שכל ניסיונות הפלרטוטים ותשומת הלב שפיזרתי לאחרונה היו ניסיון כושל למחצה למלא את החללים האלה. מצד שני זה לא ימנע ממני לנסות שוב. בכל זאת, מזמן לא גמרתי.. יומיים לפחות.. ככ לא תקין :)
אני עדיין בתקופת קווין שלי. כן כן, גם אני ראיתי את הסרט ומאז שקועה ברטרו אינסופי. כל כמה ימים השיר הנחרש ביותר משתנה בהתאם למה שאני מרגישה על מה שמתחולל סביבי ונוגע בי. מצאתי בינתיים קשת מרהיבה של רגשות בין השירים שלהם.. מצאתי לעצמי שלווה פנימית.
ובמעבר חד..
בעבר כתבתי על זה שתמיד הייתה עליי מין "קללה" כזו שכל מי שהופך משמעותי בחיי, רומנטי ו/או רגשי בצורה משמעותית עבורי, הבאה בתור אחריי בחייו הרומנטים/אינטימיים תהיה ה-אחת שלו. במרוץ השנים למדתי להשלים עם הסיכוי שאני לעולם לא אוכל לקבל מישהו לעצמי, כאילו אני רק אמורה לעצב וללטש טיפונת לפני הדבר המושלם שמיד יגיע אחריי. יכולה לראות בזה קסם. בפועל רואה בזה שטות.
ועדיין זה ממשיך להוכיח עצמו.
אני זוכרת לפני שנים כשאמרתי את זה לחבר שלי, שאז היה הרבה דברים רק לא בנזוג, הוא אמר שאני יכולה להיות רגועה לגביו כי הוא לא הולך להתחתן שוב בחיים. זה פחות הצחיק אותי אז. היום זה משעשע.. הכל נהיר יותר בדיעבד..
לגביה אני עוד לא בטוחה. מצד אחד אישה זה שונה מגבר אז אולי השטות הזו לא תתפוס, מצד שני, עם האקסית לפני מלאאאאא זמן, הבא בתור אחריי להכיר היה את בעלה לעתיד. אז נכון שבמקרה הזה, אם וכאשר זו תהיה אישה. לפני חודשיים-שלושה לא הייתי מעזה לחשוב על זה בכלל. הייתי ככ שקועה באהבה שלי ובקיום הזוהר שלה, שלא ראיתי שום דבר רע בעולם בשום מקום, בשום אדם כמעט. אז מהבחינה הזו אולי נכון שהייתי צריכה את הירידה חזרה לקרקע, אבל לו יכולתי לבחור הייתי מעדיפה שיעור עדין יותר.. הלב הלב..
ואילו היום הכל ככ שונה ורק טיפונת דומה. האמונה קטנה מעט, והספק החל לחלחל. לא פשוט לפייס אותו. הוא נעלם רק כשאני נאחזת בדברים הנעימים שאוהבת ומתרגשת מהם, רק כשאני חווה את זה ויכולה להטמיע בי את הרגשות האלה בעודם מתרחשים. החלק המצחיק הוא שזה יכול להיות הדבר הכי קטן בעולם שישאיר בך תחושת קרוב.. אנשים לא מייחסים מספיק חשיבות לדברים הקטנים..
אתמול בדרכי ברגל הביתה עם קווין באוזניים מעושנת כהלכה, הבטתי על העולם דרך המסך העדין הזה, וירא כי טוב. כמה רחובות מהבית, פנו אם וביתה להכנס לרכב. הילדה לפתע נעצרה מאחור, השתופפה וקטפה את הפרח החמוד הזה שאין לי מושג קצוץ איך הוא נקרא, זה שאנחנו עושים עליו פוווווו והוא מתפזר לקיבינימט. אז כך, הילדה עם הפרח ביד מתרכזת ונושפת עליו (בהצלחה חלקית), בעוד אמא שלה ממהרת לזרז אותה הביתה. ניתן לנתח את הסצנה הזו לכל מיני כיוונים.
מזוית הראייה שלי לא מעניין אותי כלום בסיטואציה למעט החווייה שהיתה לאותה ילדה עם הפרח. הראש לקח אותי בחלקיק השנייה לעצמי כילדה מול הפרחים האלה. התחושה היתה פשוט שלווה. אושר שקט כזה. אני את שארית דרכי המשכתי ללכת עם חיוך על השפתיים..
הדברים הקטנים.. כולנו צריכים יותר כאלה.