|
|
|
בקרון הלילה.
בין פורטו לסביליה.
הקולות מהתא הסמוך לא משאירות מקום לדמיון.
Más
Por favor más
שוצפים וגואים
מתלחשים לרגע
ושוב מתפרצים
צרחה חנוקה, חבטת גוף אל גוף, צעקת ה Más הקולנית, המתמשכת....
עד לשקט שהשתרר
(הדמיון שגואה)
והמשפט שנלחש אל חלל האוויר
Gracias mi señor
אותה אהבה, אותו חיבור, אותן רצונות, אותם גבהים...
אנשים שונים...שפה שונה....
רק התשוקות מדברות בשפה אחידה
מילה שניתזת לחלל האווי....דבר לא יחזירה למקומה.
מילה חושקת
מילה אוהבת
מילה עולבת
מילה כואבת
הררי מילים או ישימון.
לכל מילה יש את הכוח שלה
ברגע שהיא שוחררה לאוויר....היא כבר לא שלנו
אבל התוצאה, כל תוצאה....בגללנו.
(בצהרי יום)
ניגרת לאיטה במורד
מזדחלת, מנתבת את עצמה
מלטפת אבל גם סוחפת
מספחת אליה את הטוב, את הרע
רגע היא כאן כאילו תשאר לעולם
אבל כמו תמיד......מתפוגגת
מפנה מקום למשהו אחר.
כתחליף ראוי (או לא) למה שהיה.....ונמוג.
אישה לעולם תגיד את המילה הנכונה, במקום הנכון, בזמן הנכון.
אלה אנחנו, הגברים שרואים את המציאות אחרת....טיפה אחרת.
בדקות של אחרי
אוספים את עצמנו
את הנפש שלי, את הנשמה שלך
אשר התחברו במחול בלתי נגמר של תחושות
של רגשות
של תהומות
של שיאים
אורזת את עצמך בתוך קופסה קטנה
בלתי נראית
מנערת מעצמך כל תחושה, כל מחשבה
מותירה זיכרון קטן שמוטמע שם עמוק
נשיקה חטופה,חיבוק צונן,מבט מרוחק
זה מה שנשאר.
מסערת הרגש.
מסופת התשוקה.
אותן תחושות בכל פעם.
אותו ניצוץ שכבה מיד אחרי.....
הוא אותו זיק שמדליק תמיד מחדש
"אבל אני תמיד אתך,
רואה אותך אבל איני נראה
כשאת שם, מה נשאר לך....
ממני כעת?"
וְאִיזֶבֶל הָיְתָה זָרָה וְנָכְרִיָּה,
בַּת מֶלֶךְ צִידוֹנִים הָיְתָה אִיזֶבֶל.
מלכת או שוברת הלבבות?
או אולי גם וגם?
ואולי המלכות הזו בכלל מזוייפת?
מביאה בכנפיה משהו אחר...
שונה...
נסתר....
משהו שנחבא אל הכלי.
מחביאה את מהותה עמוק עמוק בארון
מהות שמתפרצת בשברירי רגעים
ואולי בעצם מעצמה היא בורחת?
אל הכתר הרגעי...המזדמן...
זה המעניק לה את אשר אולי
לא יהיה לה לעולם......
אַל תִּתְנַגְּדִי לָהֶם, מַלְכָּה,
הֵם הַצּוֹדְקִים תָּמִיד בַּכֹּל,
הָאֱלֹוֹהִים וְהַנְבִיאִים - לָהֶם,
וּבְנֵי הַנְּבִיאִים יוֹדְעִים הַכֹּל, רַק לֹא לִמְחוֹל.
כשהשמש יוקדת
חופרת
מזחלת מתחת לעור
שורפת בדרכה
חורכת את נתיבה
עד ש....
מגיעה עמוק עמוק פנימה
נושקת קלות
עוטפת מחבקת ומלטפת
מפשירה לאיטה
את הקיפאון....
שהתנחל בלבבות
(געגוע לחורף שנעלם)
אחרי הכל....
הגיע זמן להתעטף בשקט.
לחבק אותו הכי חזק.
לתת לו לדחוף החוצה את השאון הטורדני.
לפעמים אנחנו לא צריכים להביע.
רק לתת למילים לזרום ממקום אחר.
השירים ש"אומרים" אותנו....את מה שחשבנו
מה שצריך להגיד (ואולי לא יכולנו, לא רצינו)
כל הפעמים שלא הצלחנו לדבר
כל החבלים שלא הצלחנו לשחרר
לא יגרמו לי לקום ולעזוב.
אז אני צועק לך (לא באמת...)
בואי עכשיו עם הכוח לסבול אותי,
לא מבטיח שנצליח,
אם תלכי מכאן נהפוך להיות זרים.
אולי מסמנים את המפץ הגדול
מפץ כזה
שירעיד
ירטיט
יביא לפיק ברכיים
דמעה בזווית העין
מכיל
עוטף
אוהב
אצלי
וגם אצלה
(ואולי...לא יהיו הדברים לעולם)
כשאת שותקת....
העולם רועם.
כשאת צורחת.....
אני רגוע.
שתיקה שולחת למקצה שיפורים.
צרחה זועקת שעושה הכל נכון.
