הנה ירד לו עוד לילה.
דקותיים של מנוחה וכיבוי המוח מול הטלויזיה.
לא תוכנית רצינית שמעוררת מחשבה ושאלות, תהיות ותובנות אלא פשוט תכנית פשוטה, מצחיקה במעט אפילו.
הכל עובד על טייס אוטומטי כרגע, היד על השלט כדיי לשלוט בווליום ולדלג על פתיח לסדרה בכל פרק, הבירה הקרירה ביד השניה, תנוחת הרביצה האגדית העונה לשם "אל באנדי" והעיניים הבוהות במסך ללא ניצוץ מסויים. - שילוב מנצח וראוי כתשובה ליום ארוך.
יש הקוראים לזה עייפות, יש הקוראים לזה תשישות, יש הקוראים לזה עצב או חוסר תשוקה, ויש אותי שפשוט קורא לזה טייס אוטומטי. - ללא טריגר רגשי מסויים, זה פשוט נוח.
למרות הכל המחשבות עדיין רצות בראש, כשהמוח על מצב טייס אוטומטי הפעולות הופכות גנריות וסדרתיות, והמוח מקבל בוסט קטן ליכולות עיבוד המידע.
המחשבות לא ממוקדות, אקראיות אפילו, ללא מטרה מסויימת.
אני מוצא את עצמי מחפש מחשבה ספציפית, שאין לי עדיין מושג מה היא, כדיי להיאחז בה ולנסות לגרות את המוח במעט.
- זיכרון נידח.
- רעיון נשכח.
- שיר מסויים שהשם שלו ברח.
- מעשה כלשהו שעשיתי ולא נסלח.
כך או כך, דבר לא עלה.
הרטט מהטלפון מאפס אותי לשניה וחצי, קיבלתי הודעה, שיח מתמשך שמגרה קצת את האינטלקט ואת האמיגדלה. - עניתי, צחקקתי קצת וחזרתי לשלי.
טייס אוטומטי בניוטרל מול הטלויזיה.