בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

הגשמת פנטזיות

אני יוצאת מתוך אריזת קרטון שהייתה סגורה בארון המון שנים, נמתחת ומגלה את עצמי מחדש.
מגשימה את עצמי , את היצרים שלי את הפנטזיות שנרקמו במוח שלי במשך כל השנים שהייתי בקופסא.
כל יום נועד להגשמת פנטזיה חדשה ...
לפני 7 שנים. 26 ביוני 2017 בשעה 13:29

איפשהו בתחום האפור שבין השקר לאמת, מתרוצצים להם השקרים הלבנים. אין כמעט אף אחד מאיתנו שאינו משתמש בהם.. אני לפעמים ..

 שקרים לבנים משתייכים לכמה קטגוריות, ובדרך כלל הם נאמרים על מנת לא לפגוע ברגשותיו של העומד ממולי ("את לא מטומטמת, את פשוט מאותגרת מנטלית", "זה לא מכוער, זה ייחודי"), או על מנת לכסות על מחדלים אישיים שלי "ניסיתי במשך שעות להתקשר והיה תפוס", "הכלב אכל את שיעורי הבית", "העץ פשוט צמח שם תוך כדי הרברס" ).

 

בגדול, שקרים לבנים הם לא דבר רע לכשעצמם, וכל עוד הלבן לא מתלכלך בצבעים אחרים הוא בדרך כלל לא מזיק. הכלל שלי הוא לא לתת מחמאות סתם. אל תגידו לחברה שלכם שהיא רזתה, אם היא יכולה לנצח טנק בהורדות ידיים, ואל תגידו לחבר שלכם שהוא רוקד יפה אם אפילו מקל של מטאטא נראה חינני לידו.

 מצד שני, אם אותה חברה חזרה מהמספרה עם קן ציפורים אדום ובלתי הפיך על הראש, נסו למצוא דרך עדינה להביע את אי התלהבותכם (התעלמות אלגנטית למשל ושיחה על המיתון במשק), ואם אותו החבר בישל לכם סולייה ברוטב בוץ לארוחת ערב, נסו ככל יכולתכם לעכל ולשמור על ארשת פנים נייטרלית או לחילופין תזרקו את זה לכלב בלי שהחבר ירגיש..

 אם בכל זאת בא לכם להחמיא (ואתם רוצים), חפשו מה באמת טוב ויפה בעומד מולך (ותמיד יש), ואמרו. אם זה לא בא מהבטן, זה בולט כמו בקבוק "מי עדן" באמצע מדבר סהרה.

וזהו הלקט האהוב עליי :

1. לא .לא שכחתי (שכחתי)

2. גמרתי 3 פעמים (לא גמרתי, אבל אני מתה ללכת לישון, גם אם זה דורש ניפוח של האגו הגברי שלך)

3. אתה הכי טוב שהיה לי (חוץ מיוסי, שמוליק וערן)

4. שיער על החזה זה נורא גברי (בפרס)

5. בראד פיט הוא בכלל לא הטעם שלי (אבל אני הולכת לכמה שניות לנגב את הריר)

6. לקחתי גלולה הבוקר (אקמול)

7. אתה הראשון שלי (השבוע)

8. זה לא אתה זאת אני (זאת לא אני זה אתה)

9. איבדתי את מספר הטלפון שלך (בתוך הפח)

10. בוא נישאר ידידים (אל תתקשר אלי)

11. אני לא בנויה לקשר (איתך)

12. אני מאחלת לך רק טוב (אחרי שיהיה לך פנצ'ר, שיפרצו לך לבית ושתדרוך על חרא)

13. ממחר, דיאטה (מייד אחרי העוגה  והפריקסה)

14. לא אכלתי כלום היום (חוץ מעוגה ופריקסה)

15. הגודל לא קובע (זה הקוטן שמפריע)

 

לפני 7 שנים. 26 ביוני 2017 בשעה 6:50

אז לא הייתי קוראת לזה סשן אפילו לא ידעתי מה זה בכלל .. אבל היום שאני חושבת על זה .. אפשר לומר שזה היה סשן במלוא מובן המילה 

אבל סשן מחשבות 

היא ואני יושבות על המחצלת מול הים.

מולנו שקיעה אדומה עם נגיעות צהובות כתומות בתוך שמיים כחולים ויפים. 

היא אומרת "תעצמי את העיניים ותחשבי מה את רוצה. איפה את רוצה להיות מה את רוצה לעשות ואל תפתחי את העיניים עד שאני אומר לך".

 עצמתי את עיניי והנחתי את ראשי על החול הנעים וחשבתי מחשבות.

המחשבה הראשונה הייתה שאני לא יכולה להישאר במקום המרסק הזה שבו אני נמצאת היום חייבת לברוח משם.

המחשבה השנייה, איך עושים את זה ? איך בורחים ממנו בלי שהוא יידע ?בלי שהוא ירגיש להכות בברזל בעודו חם...

ככה למשך מס דקות אני חושבת ואז שומעת את קולה "תפתחי את העיניים.."

אני פותחת והיא מסתכלת עליי בעיני השקד הגדולות שלה 

 

ובלי הרבה מילים .. היא אומרת לי 

"אני אעזור לך בהכל ..שתינו יודעות שאת חייבת להתגרש"

איתה לא היה צורך במילים הן פשוט נאמרו מעצמן.

היא ידעה לקרוא את מחשבותיי .

לפני 7 שנים. 25 ביוני 2017 בשעה 18:40

הכל נשבר

הצלחת נופלת על הקרקע ונשברת לרסיסים כמו החיים שלי שמתנפצים לכל עבר.

הקרקע נשמטת מתחת לרגליי אני מנסה להיאחז באיזשהו מעקה שיגן מפני הנפילה הבאה אבל לא מצליחה להיאחז.

אני מתרסקת על הקרקע .

קמה ושוב מתרסקת .

ושוב קמה ושוב מתרסקת.

עד מתי נרקוד במחול ההתרסקויות הזה עד מתי ?

עכשיו נשאר רק לצרוח לאבד נשימה אולי זה יעזור לנשום עד ההתרסקות הבאה .

 

 

לפני 7 שנים. 25 ביוני 2017 בשעה 7:26

זה כל כך קשה להגיד לך את מה שאני רוצה
המילים מטפסות עד קצה הלשון ונתקעות שם
לא יוצאות .

נשארות.
מתביישות

מפחדות
הבטן מתכווצת גם היא מרגישה היא בכלל כזאת רגישה .
והעיניים במבט אחד רואים בהן את הכל אז טוב שאני כאן ואתה לא ממש קרוב.

ובא לי לצרוח לך "תקשיב .."
אבל אני נשתקת במקום זה חוזרת למקום הבטוח שלי, עוטפת את עצמי שוב בכל קליפות הבצל ומחכה שתבוא ותקלף אותן בעצמך ..


במושב האחורי של הלב שלי  ישבו כל השיחות הנכונות שלנו עד שתשמיע את המוסיקה שהן מבקשות ואז המילים יהיו הרבה יותר פשוטות.

 

לפני 7 שנים. 25 ביוני 2017 בשעה 5:10

לפני 7 שנים. 24 ביוני 2017 בשעה 14:54

זה משתפר ❤

לפני 7 שנים. 24 ביוני 2017 בשעה 8:47

מחר זאת תהיה כמעט שנה מאז שנכנסתי לכאן.

שנה של הכרות עם משהו שבכלל לא חשבתי דיימינתי שאחוה ארגיש ואוהב בצורה כל כך עוצמתית ..

מי ידע מה זה bdsm ? 

ילדה טובה ירושלים 40 שנה שחבויה בי חיה מטורפת ואז היא פשוט משתחררת לחופשי ..

 

זה סיפור מצחיק ההיכרות שלי עם הכלוב החיים מובילים אותך לפעמים לדברים בלתי צפויים ..

שבת בבוקר יום יפה ..

שבת בלי ילדים .. אני במיטה אחרי משמרת מעייפת מזפזפת בין תוכניות הטלוויזיה ולא מוצאת כלום מעניין ..

מתחברת לטלפון ומחפשת תוכנית שאהבתי לצפות בה 

" הכלוב המוזהב"

רושמת בגוגל הכלוב

ומה קופץ לי ? 

 

מצחיק ..

מעניין . אז נכנסתי קראתי, התעניינתי מיותר לציין שמאותו רגע התיישבתי מול המחשב וקראתי בשקיקה בלוג אחרי בלוג סיפורים פוסטים ומה לא ..

וזה המשיך לעניין אותי אז למחרת חזרתי שוב ושוב ושוב ..

עד שהחלטתי לפתוח נייק משלי ולהתחיל לכתוב.. אז פתחתי בלוג וכתבתי בו פוסטים שיחררתי דברים מהלב זה היה המקום שלי שבו אני יכולה לכתוב לפרוק ואין אפחד שמכיר אותי זה שלי.

מאז גדלתי השתנתי שיניתי שם וצורה..

והכרתי את השולט הראשון שלי ...

איש מדהים שנשאר בחיי והפך לחבר יקר ואהוב.

איש יקר שהכיר לי את רוקדת.

אני חייבת לך הרבה,  אתה הולדת אותה והענקת לה חיים .

היא חיה נושמת בועטת בזכותך ותמיד יהיה בה חלק ממך.

החיה שהייתה בי השתחררה והיא גודלת מרגע לרגע ואתך אדון פיקאסו אין גבולות.

 

 

לפני 7 שנים. 22 ביוני 2017 בשעה 16:53

שעת לילה מאוחרת אני מגיעה הבייתה לאחי. ימי רביעי אלו הימים שלנו..

 יום לימודים ארוך שבסופו אני מגיעה אליהם להתארח, לנוח,  לפטפט ולקשקש וכמובן  להשתולל עם הקטנה שלו והחתולים..
יום משפחה ..
הוא תמיד מחכה לי לא משנה באיזה שעה אגיע. מכין לי קפה או איזה כוס יין חמודה אני דואגת לדברים הטעימים .. פותחת את קופסת ההפתעות שלי שכל שבוע מכילה בתוכה הפתעות חדשות ומפנקות.
אנחנו יושבים במרפסת, הרוח הקרירה של יפו מלטפת אותנו מגלגלים סיגריה ירוקה תודות לאחי השני שדואג לנו ונהנים.
בזמן הזה גם האישה שלו מצטרפת והשיחה הופכת להיות מהנה אף יותר עד שהעיניים כבר מתעייפות ואנחנו פורשים לשינה.
יש לו גקוזי ענק בבית וכל מקלחת אצלו היא חגיגה אני נפרדת מהם ונכנסת להתקלח עייפה אבל די מרוצה .

רטובה נכנסת לחדר מדליקה את המזגן ונשכבת במיטה .

החדר נעים וקר אני עוצמת את עיני ונרדמת, הטלפון מצלצל, אני מנסה להתעלם ולחזור לשינה שלי שעוטפת אותי בשקט ורכות.

השקט חוזר רק המוסיקה שבוקעת ממסך הטלוויזיה והנשימות שלי נשמעים בחלל החדר, אני נרדמת שוקעת בשינה עמוקה.

הטלפון שוב מצלצל , מצלצל , מצלצל, אני מנסה להתעלם ממנו הוא לא קיים שקט!!!!!

אבל הוא בשלו ממשיך לצלצל, ניתוק ושוב צילצול .

אוף , מי זה הקרציה הזה שלא מניח לי.

אני פוקחת את העינים ומסתכלת על הטלפון 6 שיחות שלא נענו , זה שוב אתה. כבר שנה עברה ואתה עדיין לא מרפה , שוב ושוב מנסה.

די , תפסיק , תניח, תלך , מה לא הייתי מספיק ברורה ? אני פשוט מתעלמת לא עונה.


הטלפון שוב מזמם ועל הצג "את לא יודעת כמה שאני מתגעגע".

אתה שולח תמונה עם שלט גדול בתוכו לב מצוייר והמילה

"בבקשה " .

פעם היה קשה לי להתעלם אבל היום אתה כבר לא בליבי מדי פעם אני נזכרת בך וחושבת על מה היה יכול להיות לנו ללא הטמטום שדבק בך .
אבל זהו אלו רק רגעים קטנים בתוך אוסף חיים אחד ואתה איבדת את החלקה הענקית שהייתה שייכת רק לך.
 אני מכבה את הטלפון ועוצמת את העינים ונרדמת.

פעם הייתה זולגת בשנייה הזאת דמעה, אבל היום אתה רק זיכרון מתוק ורחוק.

 

לפני 7 שנים. 22 ביוני 2017 בשעה 10:37

לפני 7 שנים. 21 ביוני 2017 בשעה 20:45

היום הזה היה ארוך מדי 

מעייף מדי

ומעייק מדי

יותר מדי דמעות 

אבל עטוף בהרבה אהבה וחום

דווקא מהאנשים שאתה הכי לא מצפה שיהיו שם בשבילך הם האנשים הראשונים שעוטפים אותך מחבקים אוהבים ..

והסוף של היום הזה הוא הדובדבן שעל הקצפת..

כשהוא בא אני הופכת למוס..

נמסה בין ידיו. וכשהוא בתוכי אני נרגעת עד הנעיצה הבאה, עד הסטירה הבאה עד הנחיתה הרכה של כף ידו על ישבני.

 

הופכת למוס .