1:20 בלילה. עדיין ערה
גוללת בטיקטוק
הגוף כבר כואב
או שחסר מנוחה
העינים קצת שורפות
אבל זה כמו סם
משתיק את המוח
לעצור את הזמן
שלא יגיע השבוע הבא
יש כאלו ששמחים לחזור לשגרה
יש כאלו שפחות
ואיזו שגרה זו בכלל.
כל הימים האלה- בין הבית לבית חולים
ימשיכו גם מחר ומחרתיים
ועוד שבוע ועוד חודש
לתכנן תוכניות .
למה ?
קניתי כרטיסים לכל כך הרבה דברים
חשבתי שחופשת הפסח תהיה מהנה
וצפיתי איך הכסף הולך לפח
ואני הולכת במסדרון הארוך והמוכר
איזו מציאות זאת
מרגיש מחוץ לזמן ולא בקטע טוב.
תוכניות -רק להיום.
לחיות מהרגע להרגע.
On edge כל הזמן.
מה יישבר קודם?
איבדתי את האופטימיות שלי
וזה מבאס אותי
לא רואה שום שמש זורחת באופק
וגם אם כן - היא לא מכוונת אליי.
איזו שנה מחורבנת ,בחיי.
איפה השמחה כשצריך אותה ?
איפה הדפיקות לב האלה ?
איפה ההתרגשות ?
כלום.
שום כלום.
עטופה באפתיות כי כבר לא יכולה לשאת.
מנגנון הגנה ? אולי.
אז מה זה משנה מה שקורה.
ממשיכה להיות רובוט
מפחדת לתת לרגש להציף אותי ולרסק ולהטביע
כל רגש ,גם הטוב
מה הטעם להרגיש רע, אם אין שליטה על שום דבר
מה הטעם להרגיש אהבה ?
יותר קל פשוט לא להרגיש.
שקט בראש
שקט בלב.
הותשתי סופית.