לביאה סגולה

אני עומדת על איזו פסגה של הר

וצורחת

צורחת

צורחת 

בלי הפסקה

כי נמאס לי

נשבר לי

הגיע לי עד פה

העבודה

הבית

המצב

האנשים

החיים

היקום

וכל השאר

🦔

אתמול החדשות כיווצו אותי

איזה בלגן

אני נוטה לא לדבר על פוליטיקה

למדתי שכל אחד עם ספר החוקים שלו ואי אפשר לשכנע

אבל כל כאוס בסוף שואף לאיזה סדר וחזרתיות

אז באמונה התמימה שלי אני מאמינה שיהיה בסדר

שבסוף הכל יסתדר

אם לטובה - זה כבר נתון לפרשנות

מאמינה שיש תמונה גדולה שאנחנו לא מבינים 

ולא- לא מדברת על קונספירציות למיניהן

אלא על דרך שהולכים בה.

אני מנסה להתרכז בעולם הקטן שסביבי

במעבר של כל יום ביומו

במחשבות

ברגשות

בפעולות

במשימות

עם קצת אסקפיזם כשאפשר

מרגישה קשיון במפרקים

כובד בגוף

אפתיות קצת 

מזהה את המצב, נותנת לו להיות

כי אין מה לעשות

מפליגה לי בדמיון לעולמות אחרים

כדי לרומם את הנפש

המינימום ההכרחי.

קשה לי !

קשה לי להגיד מה אני רוצה! 

מהחשש איך הצד השני יתפוס את זה

ואולי זה לא מתאים

ואולי זה לא הזמן

ואולי אני בכלל מגזימה

ואיזו זכות יש לי לבקש בכלל.

מזל שלפחות מאפשרת לעצמי לרצות

פעם גם את זה הייתי מבטלת

אבל לדבר על זה - קשה לי.

הגעתי אליו במוד מוזר

הבכי מאתמול עוד לא שקע לגמרי

והאוטומט עדיין אוטומט

אבל התאמצתי להתלבש ולהפתיע

להתאפר קצת

להרגיש ולהראות נשית

נגיד...

נוסעת לאט. בזמן האחרון תפס אותי איזה חוסר בטחון הזוי כזה.

מגיעה אליו ונכנסת.

לרגע שמה לב שלא נתתי לו חיבוק אז מתעשתת 

יושבים בסלון מקשקשים מול הטלויזיה.

אני שמה לב שקשה לי

קשה לי אפילו להסתכל לו בעיניים

אני לא יודעת למה.

מביך אותי .

אולי כשסוגרים את הברז של הרגשות הרעים גם הרגשות הטובים מפסיקים לזרום

זה אותו ברז.

ואני לא יכולה להיות איתו ולא להרגיש.

אז הגוף מרגיש בינתיים

כשהוא מנשק אותי ומעביר יד על הרגל

מחייך למגע הרשת שלגמרי מדליק אותו

אני שמחה שהצלחתי להפתיע

מתמסרת אליו עם כל הקושי

מרגישה שזה הכי טבעי

עם זאת ,יודעת שזה לא מובן מאליו

והמגע קסום  ומיוחד ומתואם

שני מטורפים שמבינים בדיוק מה השני רוצה וצריך

מתכרבלים אחד בתוך השניה

הנשימה נרגעת ,

שקט- לא צריך לדבר עכשו,לא רוצה גם.

רק להסתכל עליו ,להרגיש אותו,פיזית.

הזמן עובר מהר והטלויזיה מהסלון מעצבנת 

אבל לא אכפת לי.

מבינה שהוא עייף ורוצה שאלך

אני רוצה להשאר אבל לא אומרת.

רוצה עוד קצת חיבוק וחיבור

רוצה קצת להרדם 

רוצה...

אז אני רוצה ,אז מה ?

אז מה ? 

לכי הביתה.

מתלבשת ונפרדת בחיבוק 

חוזרת הביתה לפיג'מה,לקפה ולמיטה הריקה.

מתחפרת לי בפוך בהרגשה מוזרה

ונרדמת.

אחר כך נדבר על זה 

כי אפשר

וזה מה שמרגיע 

שאפשר לדבר איתו על הכל

וזה עובר 

כי אין טעם ליצור משקעים ולסבך.

יש דברים יותר מסובכים בחיים

כמו העובדה שנתפסות לי הרגליים רק מהמחשבה לצאת שוב לכיוון בית החולים.

הופתעתי מהדמעות שזלגו פתאום

בלי הכנה,פשוט זלגו להן,החצופות.

תפסו אותי לא מוכנה עם הקפה והפיתה ביד

מזל שהספקתי לסגור את הדלת

הודעות שמנסות  לעודד

אומר לי שאקום מהטיקטוק

למה ? לנקות לפסח ? לסדר? לבשל?

יש טעם בכלל? 

הצל שלי ואני התישבנו על המיטה,

כיבינו את האור הגדול,הדלקנו אור קטן.

הגוף שלי כואב.

העצמות כבדות.

וכבד לי כל כך בלב.

במצב כזה אני רוצה שמישהו יחבק אותי

ישקר ויגיד בלחש שהכל יהיה בסדר

אפילו רק לעכשו.

שיתכרבל איתי במיטה 

מתחת לפוך

כמו בקונכיה

ישמור אותי בפנים.

או שייקח אותי למקום רחוק

בנסיעה שקטה עם מוזיקה נעימה ויד מונחת על הרגל

לאן נגיע? לא יודעת.

זה משנה בכלל? 

לדקות של נצח לעטוף ולחבק את הילדה הקטנה הזו שמרגישה לגמרי חסרת אונים ועצובה וכואבת

שרואה מרחוק את הצונאמי המתרומם גבוה גבוה באופק

ועומדת שם על החוף,מחכה,לא בורחת כי אין לאן.

מחכה שהגל הענק הזה פשוט יכה בה ויעבור דרכה ומעליה.

💔

זה המקום היחיד שלא עוצר

כל הזמן יש שם תנועה

של אמבולנסים,רופאים,רופאות,אחיות,אחים,אנשי צוות,אנשי בטחון,טכנאים,מבקרים וחולים.

את החיידקים או המחלות לא מעניין עניני מחאות

לא גלימות אדומות,לא חסימת כבישים

לא פוליטיקה עכשו

ולא פוליטיקה אחר כך.

זה המקום היחד שלא עוצר לעולם. 

אחרי שהחניתי את הרכב (בכלל למצוא חניה קרובה זה בגדר נס ולא רפואי)

הסתכלתי לרגע וחשבתי לעצמי

שעד עכשו לא הבעתי דעה פוליטית כמעט

לא כתבתי פוסט

לא השתתפתי בהפגנה

לא בחנתי לעומק את המהפכה המשפטית

ולא מעניין אותי מפייק ניוז של אפ'חד.

שואלים אותי מה שלומי

ואני בכלל על אוטומט

 מה כבר יש לי לספר -

בית ,בית חולים,עבודה,בית לא בסדר הזה בהכרח.

יש ימים שבא לי לצרוח

ויש ימים שבא לי להתכרבל ולא לקום מהמיטה

ועדיין צריכה לפעול באוטומט.

יש משפט כזה שאומר

'זה שאתה נושם לא אומר שאתה חי' 

אז אני נושמת.

פסח עוד שבועיים  . בשנים קודמות כבר הבית היה בשיא הנקיונות והוואטסאפ המשפחתי היה מלא בויכוחים של מי מכין מה .

-יאללה לא צריך להגזים ,הפעם אנחנו מבשלים פחות-  כן בסדר. כל שנה אותו סיפור. בישולים לגדוד.

הפסח הזה יהיה שונה.

באיזו צורה? אני עוד לא יודעת.

בינתיים

נושמת.

-תבואי לחיבוק ? 

@--לא יודעת ,נראה מה יהיה.

-בואי לחיבוק! 

@--אבל אתה עסוק.

-בואי כבר !

היום הזה ארוך מדי ומתיש מדי. אתמול בערב כבר ביטלתי פגישה . הרגשתי שעם המים במקלחת ,גם שארית הכוחות שלי זורמת לים.

נסיעות ועבודה מהבית והררים של כביסה לקפל.

לא רוצה להכביד ,לא רוצה להציק או להעמיס.

הוא גוער בי על זה שאני מתנצלת וגם על זה כמעט התנצלתי  .ככה זה באוטומט.

-אני במקלחת, הדלת פתוחה,המים רותחים.

הוא שולח לי הודעה בדרך המוכרת אל הבקתה ביער. נוסעת לאט ,לא בוטחת בעצמי. מחנה ונכנסת. מיצי בחוץ  מייללת שקר לה ואני עונה לה ב'מיאו' שקט.

הבית פתוח וחם! שומעת את המים מהמקלחת,לרגע משתעשעת ברעיון להצטרף אליו אבל זה שמור לזמן אחר.

חולצת מגפים ונגשת למטבח שם מחכה לי ספל עם קפה. מכינה לי מה שצריך ומחייכת לעצמי. איך הוא תמיד חושב על הכל,עד הפרט האחרון.

מתרווחת על הספה והוא יוצא מהמקלחת בחולצת מסלול ומכנס קצר. 

התגעגעתי כל כך . לא שמתי לב כמה. בכל הטירוף הזה. התגעגעתי לאיש היפה הזה.

הוא ניגש אליי מיד ועוטף אותי בחיבוק. אני נמסה אליו. עוצמת עיניים ושואפת אויר,את הריח שלו ,את הידיים שלו,את הגוף החסון הזה ןזה נמשך נצח ואולי רק כמה שניות

אבל פתאום לרגע הכל נרגע. הכל הופך שקט והמחשבות והדאגות וחוסר האונים מנמיכים ווליום. קצת. 

מדברים על עבודה ,על הבית וענינים אחרים.

והידיים מלטפות את הכתפים ,הזרועות ,הבטן,הצוואר כאילו בודקות אם זה באמת מוחשי אם זה באמת קורה,אם אני באמת פה  ואם הוא פה כאן לידי.בנוכחות הזאת שלו.

בדרך כלל אני מרגישה את המשיכה אליו ,את הריגוש הזה בבטן שזורם לכל הכיוונים

היום הרגשתי משהו קצת אחר. שונה . הריגוש היה שם ,כמו תמיד אבל הרגשתי גם את הנחמה. קוואנטום של נחמה ,כמו בסרט . זה חלקיק קטן אבל מדיד.

הרגשתי שאני נושמת.

לא שמתי לב כמה לא נשמתי עד עכשו. 

ולרגע ,רק לרגע ,התנתקתי מהעולם ,מהמציאות,מהטירוף שמתחולל בחיים שחי כרגע.

אי של שקט וטירוף מסוג אחר.

מצד אחד אני נמסה תחת מגע ידיו מצד שני ,החושים מתחדדים ומתפקסים.

וזה נעים . כל כך נעים.

ואני מחייכת.

כי לא חייכתי הרבה זמן.

ולרגע אני מרגישה שמחה

כי לא שמחתי הרבה זמן. 

וחיבוק אחרון ליד הדלת 

מרגיש לי הכי טבעי להגיד תודה

כי זה כל כך לא מובן מאליו בעיני.

שיש את האיש הזה שעושה לי טוב

ויש את הבקתה הזו מחוץ לזמן

ויש איזה קסם שאי אפשר להסביר

ואולי יש דברים שלא מצריכים הסבר.

רק קיימות. 

אני מרגישה אותה 

את הדמות הזאת,את הצל שלי.

במשב רוח קל לידי

שולחת צפרנים לאחוז ברגליים שלי

בזרועות שלי

מקרבת אותי אליה

קצוות השערות המתנפנפות שלה

נכנסות לי לעינים 

וגורמות לי לעקצוץ 

היא מקרבת פניה אל פניי

ואני מביטה בה

מביטה בעינים שלי

משתקפת בעינים שלי/שלה.

עוד רגע והחיבוק שלה יעטוף אותי

ואני אשקע אליה

כבר לא בא לי להתאפר

זורקת על עצמי ג'ינס ואיזה סוודר

העיקר נעלי ספורט

שיהיה לי נוח  ולא כואב ברגלים

עם כל ההלוך-חזור הזה.

גם הנהיגה הפכה אוטומטית 

כשהיא יושבת לידי

מניחה יד על הראש שלי

משתיקה,מרגיעה,משתקת

את המחשבות

הצל שלי ואני יצאנו לדרך....

לעיתים אני בה

ולעיתים היא בי

נותנת לי לנשום 

אבל אוחזת בידי ,מזכירה לי שהיא שם

ואני כבר לא יכולה להתעלם

וכבר לא מצליחה לחייך.

פעם פחדתי ממנה

היום כבר לא. 

אולי היא הנחמה שאני צריכה כרגע

 Numbness.

לילה מוזר עבר עליי

משהו בגוף לא נוח

והרעש של הגשם  הזה

בלילות האחרונים אני ישנה חזק

אולי השקט בבית בכל זאת עוזר

אבל הלב כבד כבד.

בית חולים זה מקום עם הרבה תנועה

אנשים כל הזמן הולכים ממקום למקום

ותמיד יש חתיכת מרחק בין החניה לאן שצריך להגיע.

נוסעת חוזרת 

נוסעת חוזרת

נוסעת חוזרת

שלש פעמים ביום.

בטיפול נמרץ מקפידים על שעות ביקור

מנסה לעבוד בין לבין

לפעמים מצליחה

לפעמים לא 

אבל זה מה יש .

סלחנית כלפי עצמי ,על העייפות ,

על חוסר מצב הרוח, על הפסימיות.

אני מבינה שהמצב קשה

ואם זה לא יקרה עכשו 

זה יקרה בקרוב .

נשבר לי הלב .

הכנתי גם את הילדות

ואז נשבר לי הלב עוד קצת.

מנסה לחשוב על אסקפיזם

וכועסת על עצמי קצת

נשארת בבית. מתכנסת בעצמי.

מרגישה לגמרי בלימבו.

זקוקה לחיבוק

למילת עידוד

לנחמה

ואין.

💔

ממתינים שהתרופות ישפיעו

והלחץ עולה 

ואין אויר

חוזרים לבית חולים השני

ממתינים

ממתינים לצילום

ממתינים לתוצאות

ממתינים לרופא

ממתינים להחלטה

ממתינים לאשפוז

ממתינים למיטה

מיליון אנשים במחלקה פנימית

עוד שניה ישימו מיטות במטבח ובמחסן 

אז-

ממתינים לאחות

ממתינים למכונה

ממתינים לטיפול התרופתי

ממתינים שזה יעבוד.

וזה לא עובד.

טיפול נמרץ

נמרץ ביותר 

אין המתנה שם ,הכל עכשו

מכונות אחרות,תרופות אחרות,השגחה אחרת,רופא עם ביצים,לוקח אחריות,מבצע פעולות, מותח גבולות

על הדרך מסלק אותנו משם בחן ואדיבות

בכל זאת ,טיפול נמרץ.

הטיפול קצת עוזר ,גם התרופות

ועכשו ממתינים בבית 

למה ?

ללילה שקט

או לטלפון שיעיר אותנו בלילה.

איך אפשר לישון ככה ?

אז נוסעים למיון ו...ממתינים.

ממתינים לכורסא פנויה ,כי יש עומס על המיטות

ממתינים שמישהו יואיל בטובו לגשת לתשאל

ממתינים לאחר שירכיב מחט

ממתינים לעוד אחד שייקח בדיקות דם

ממתינים לתוצאות של בדיקות הדם

ממתינים לצילום ריאות

ממתינים לתוצאות של צילום ריאות

ממתינים למיטה

ממתינים למוניטור

ממתינים שמישהו יתן כבר תשובות !

ממתינים להחלטה

ממתינים לאישור

ממתינים לאמבולנס ,נוסעים לבית חולים אחר.

שם -הכל הרבה יותר מהר ולא ממתינים לכלום.

הכל עכשו,בזה הרגע,יש מיטה ,יש טיפול,יש רופא ,יש אח,יש תשובות,יש תוכנית עבודה,יש תרופות,יש אפילו אוכל.

ועדיין -אמא אחת שאין לה אויר

לזה אי אפשר להמתין.