|
|
|
מדינה בשגעת
פוליטיקאים בטרפת
יום אחד חמסין
יום אחד גשם
פקקים בכל מקום
הריבית עולה
נתב'ג מפוצץ
גם מחלקה פנימית ג'
וכל הבלגן הזה נעצר לרגע
כשאמא אחת אומרת
'אין לי אויר ,קחי אותי למיון'.
הבלוג הזה מזמן הפך להיות היומן שלי. בלי קשר לסקס בדסמ מפגשים אנשים וחיות אחרות.
אז הרשומה הזאת היא כזאת. מי שרוצה מוזמן לדלג.
כשיש מישהו במצוקה/חולה לידי,
אני נכנסת ל mode active
תפעולי,ממוקד פתרונות,טיפולי.
הרגשות נכבים ומונחים בצד
לרגע ,
לימים,
לכמה זמן שצריך.
מתמקדת בפעולות,מה צריך לעשות ,למי צריך להתקשר,מה להביא,מה לתת,להכין רשימות,לדאוג לטיפול שוטף.
אני יודעת שברגע שאשחרר טיפה את המכסה זה יתפרץ
כל הפחד
כל הבכי
כל חוסר האונים
כל העצב
כל הקושי
אז עדיף בינתיים לסובב את המכסה וללחוץ חזק.
לנשום נשימות שטוחות
ולדחוף את הדמעות חזרה לעינים.
אל תהיי בלחץ -אחותי מרגיעה אותי.
אני לא- אני עונה.
אני באמת לא. המוח כאילו עובר לגלים אחרים. כמו רעש לבן.
ממוקד רק במה שצריך.
Flight or fight
כנראה.
יגיע זמן שגם המכסה הזה ישתחרר ואז
All hell will break ?
לא בטוחה.
אני כבר לא שם.
מה שבטוח,אני אצטרך מנוחה ולחדש כוחות ולמלא מצברים.
איך זה יקרה- לזה כבר היקום ידאג.
אַחַת לִתְקוּפָה מַכָּה בִּי סוּפָה
עוֹקֶרֶת קִרְעֵי עֲנָפִים עֲיֵפִים
וַאֲנִי בְּסוֹפָהּ כְּמוֹ חַיָּה שְׁסוּפָה
מִתְבּוֹנֵן בְּנִדְּחֵי עֲנָפַי הַשְּׁפוּפִים
כשהכל ייגמר כך או כך ,
אעתיק לפה גם את הסוף של השיר.
יש לי חשבון ארוך עם השיר הזה
אבל תיכף אגיע לזה.
כרגע שוטפת שאריות אחרונות של איפור שחור וליפסטיק אדום
מורידה ממני את מורטישיה
ונשארת רק ה -וויץ'.
הקפה חם ומנחם וגם המתוק לידו
בשקט של הלילה....
מסיבה של הקהילה. אושה קוראת להם הזקנים אבל אנחנו בגיל שלהם אז כנראה שגם אנחנו חחח
לושי ישנה אצלי בימים האחרונים והיה לי מהמם איתה. כל כך טבעי שהיא פה כאילו היתה חלק מהבית תמיד .
צחקנו וכאבנו ואכלנו ושתינו (הרבה קפה )
וישנו ביחד.
זה הזכיר לי את חברת הילדות שלי מהתיכון
כי לרגע לגמרי הייתי שם.
הגענו ביחד למסיבה,אני בשמלה שחורה ארוכה,השיער מסורק ורגוע והאיפור דרמטי.
המוזיקה כבר מרקידה
כל האנשים התחפשו וזה היה כיף שיש
בר מפנק ומלא אוכל.
נישבוקים למי שמכירה והולכת כבר לרקוד
ויש בי מן רוגע נעים שכזה.
העוגיה של אושה מגיע וכולה חיוכים
הדובשנית של אוש גם שם ,אבל אותה מחקתי
בעלה דוקא היה נחמד ובא להגיד שלום.
חברים ותיקים שלא ראיתי המון זמן רוקדים ביחד וצוחקים.
שאני אבדוק מה קורה במרכז הרחבה?
למה ? ליד הקיר יש פרחים יותר מענינים.
אני קולטת שם איזה ספיידרמן
ואחרי כמה דקות אושה מכירה לי אותו.
יש לו את השם של הקופיף
טוב,זה כבר מוגזם
אז בלי דרמות - אני מזהירה אותו.
הוא לא מבין אבל אני ואושה צוחקות.
נכנסת לרקוד עם לוש,חלק מהשירים מעצבנים וחלק מצחיקים.
האוירה כל כך טובה והוויב נפלא.
מחלקים ארטיקים ויש גם מהרעל הטעים הזה (סוכריות גומי )
הקיק של הסוכר עולה בדיוק כשנגמר לי הסוס.
לוש ואני יושבות ומסתכלות על הרוקדים
בוחשות קצת בקלחת...מחלקת הרשע והפשע...
עד ש Sandstorm מתחיל ומישהי באה להקים אותנו לרקוד.
בשארית כוחותנו אנחנו זזות ואני מחייכת.
נזכרת איך רקדתי עם הוויצ'ר לפני שבוע
בדיוק את השיר הזה
נזכרת במבט שלו ,בתזוזות,בגוף שלו צמוד אליי
בנשיקה.
והזכרון על גבי זכרון
כבר לא מציק ומכווץ ,
רק מעלה חיוך ועושה נעים בבטן.
סגרתי את החשבון עם השיר הזה.
נישבוקים למארגנת ולחברות
ואני כבר באוטו ,החימום פועל והפלייליסט של אולדיז כאלו
איירסופליי ושיקגו
הסוכר מהרמקולים מתערבב לי עם הסוכר מסוכריות הג'לי
ואני מחייכת.
🌼
הערב כ שחזרתי מירושלימה בואכה מרכז
נסעתי בשקט.
כלומר שמעתי בהתחלה את השיר החדש של מטאליקה ,כי הכבוד מחייב ואין מצב לכבות רדיו באמצע שיר מטאליקה.
אבל אחר כך זפזפתי בתחנות והכל היה מאוס.
לחצתי על הכפתור וכיביתי את הרדיו
40 דקות של רעש המנוע מונוטוני
ואני.
לכל מחשבה שהגיעה אמרתי
שלום,תודה שבאת ,להתראות
ונתתי לה להתפוגג
הייתי מרוכזת בכביש
ברמה מדיטטבית.
40 דקות של שקט ,
של רוגע (יחסי)
של קרקוע לכאן ו עכשו
בלי לחשוב מה יהיה ואיך יהיה
וכמה ולמה ומתי.
40 דקות של שקט
של ניתוק
ממה שמדכא אותי שם
ומה שמתיש אותי כאן
40 דקות של שקט
ושלווה.
אוטוטו מגיע "יום האישה "
ובטח כל הפיד יתמלא בכל הביונסות שחושבות שהן לביאות ולוחמות
ויוצאות אל הקרב.
ידברו על עוצמה וכוח והובלה ועל היכולת לעשות הכל לבד ופמיניזם וטרל-לה-לה....
ואני חושבת שדוקא ביום האישה צריך לדבר
על העוצמה שבפגיעות
ביכולת להיות חשופה
ברצון להיות חלשה ,
מחובקת
ומוכלת.
אל תפתרו לנו את הבעיות.
תכירו בהם.
תראו אותנו.
אין שום בושה בלהגיד -
אני צריכה שיחזיקו לי את היד כרגע
אני צריכה חיבוק
אני צריכה לחזור לרחם
ולהשתבלל
ולשכב רגע בשקט
מעורסלת
ולא להוולד עכשו.
שנים שייסרתי את עצמי על זה שאני לא מתאמנת. לא עושה הליכות בערב,לא רצה ,לא רשומה לאירובי ,לא הולכת לחדר כושר.
זה לא שלא עשיתי את זה בכלל.
עשיתי אבל פרשתי מאוד מהר.
כל מי שכן עוסק בזה אומר שכשהאנדורפינים מתחילים- אז מגיעה המוטיביציה.
אני אומרת - כשאתה שונא את מה שאתה עושה אז האנדורפינים במוות קליני.
זה משעמם אותי. ספורט משעמם אותי.
ללכת ברגל ברחוב סתם ככה ,גם עם מוזיקה באזניים -זה משעמם
לרוץ ? למה ? אני בסוואנה? יש עדר פילים במנוסה ?
אירובי- אותם 20 תנועות שוב ושוב ושוב.
זומבה - אל תכניסו לי את התנועות לתבניות.
חדר כושר -רובוטים.
ועדיין -כתבתי על זה לא פעם
כשזה מגיע לריקוד.... יש לי סוללה מלאה לשעות !!!
כשזה מגיע לריקוד...הזמן נעלם
כשזה מגיע לריקוד...הגוף זז ב flow אחר
בלי תבניות,מתחברת לקצב . כל קצב. כל תנועה.
נותנת למילים או למוזיקה להכנס לגוף ולהזיז את הכל.
אני צריכה יותר מוזיקה בחיים
יותר תנועה.
אז אולי הגוף שלי לא יהיה רזה ושרירי ומעוצב
אבל הנפש תהיה מחוזקת.
4 שעות שינה בלילה. נו ,בקטנה. שינה זה לגמרי אוברייטד.
טלפונים מהבוקר,מי הולך ומתי,מעדכנים לוח תורנויות ומתעדכנים.
אני . לא. מסוגלת. לזוז.
אני עייפה בטירוף אבל מלאת אנרגיות וחיוכים.
הופכת במחשבות דברים שקרו אמש ונעים לי.
בבטן וגם בלב.
היום מעלה קצת הילוך עם הנסיעה והטיפול.
הזמן טס מהר בבית חולים.
קיצוניות לקיצוניות
אתמול רקדתי במסיבה ועשיתי סקס של הלייף
והיום אני מסתובבת במחלקת טיפול נמרץ ,מטפלת במלכה האם.
איך שהמוח עושה את הסוויצ'ים האלו.
אולי כי אני עדיין מרגישה על ענן.
שיחה אינטנסיבית ומדאיגה בקבוצה של הבסטיות והמחשבות שלי מסתחררות .
לא רוצה להכנס לזה,לא רוצה לחשוב. רק להתפקס על המציאות שמולי. לטפל ,להביא, ללכת ,לעשות.
הנסיעה הביתה קצרה יותר. החיים זזים מהר כשאני בירידה
חוזרת אל השקט ,מוותרת על משלוח הסושי ומפנקת את עצמי בארוחת ערב אישית.
מתחברת לפרק 7 של last of us.מדהים !!
אבל לא מראים שם מספיק את פסקל
לא נורא ,נעבור למנדלוריאן.
הדוד מתחמם ואני מנסה לשכנע את עצמי לקום וללכת עד למקלחת. זה רחוק מאוד כשעייפים.
מדמיינת שהוא מגיע ואנחנו מתכרבלים. ממשיכים היכן שהפסקנו אתמול.
שאני מקשיבה לנשימות שלו והידיים שלו סביבי.
הגוף החם שלו נצמד והאנרגיה שלו שלווה ורגועה.
ובשניות ספורות ,הסביבה הופכת להיות בקתה מבודדת ביער . כמו שאני אוהבת.
ומה קשור איקאה-
יש ארונות שעדיין לא יצאנו מהם.
לאחרונה אני בסחרור משפחתי
העיוניק שלי כבר נוסע לבד את העליות של הקסטל הלוך חזור כל יום בלי למצמץ (או לשפוך מנוע )
ניסים קורים כי אני מאמינה בהם
דברים מסתדרים בסופו של דבר כי כשמבקשים משהו מהיקום - הכוכבים כבר מתישרים בהתאם.
חוזרת על הקשקש מבירתנו ,מתה מרעב,מזל שהזמינו פה פיצה. אני דופקת שני ביסים ונחנקת כרגיל,טסה למקלחת,מתארגנת תוך כדי קללות נמרצות כי כשאני בלחץ.... אני בלחץ!
יוצאת מהבית בשעה שבכלל קבעתי אצלו- שונאת לאחר ! שונאת !
הוא מתחפש לספורטאי חסון ואני כבר מדמיינת אותו בלי.
בדרך מדברים על כל מיני דברים. הוא מרגיש לי טרוד . אני לא יודעת אם הוא מרוחק כי לא רוצה להפריע לי בנהיגה או כי בכלל לא בא לו טוב הערב הזה. אני וחוסר הבטחון שלי.
חשוב לי שהוא פה. אני רוצה שזה יהיה ככה.
מגיעים למקום באמצע יער ,המוזיקה כבר נשמעת מרחוק ואני מסתכלת מסביב ,חשוך. כן...חשוך... נייס.
המסיבה כבר התחילה ואני פוגשת את לוש ואת אושה ועוד כמה שלא ראיתי הרבה זמן. חיבוקים,נישבוקים,מכירה את הןויצ'ר לחלקם. רגילה שכולם מכירים את כולם אז לפעמים קצת שוכחת.
אנחנו נכנסים לרקוד. איזה לרקוד נו... רק מחפשים תירוצים להתמזמז.
מה יותר טוב ממוזיקה קיצבית ו-וויצ'ר שמנשק אותי כאילו הוא עושה סקס עם הפה שלי?
החיבוק שלו חזק ונעים.
כל הערב ממשיך ככה. בכל פעם שמסתכלת עליו הוא מחייך וזה עושה לי נעים בלב ובבטן.
שותים,מעשנים,מקשקשים עם מיו שמגיעה.
צילומים וצילומים כי אנחנו חייבות ועכשו מגלה שהוא חסר לי באחד הצילומים. באסה.
ממשיכים לרקוד ולהתחרמן ביחד עם דאנס,רוק וקצת גראנג' של שנות ה 90.
שמחה שמצליחה לחבר שיר שאני אוהבת לזכרון חדש ומרגש.
מושלם. פשוט מושלם.
בכל פעם שהוויצ'ר תופס אותי לנשיקה וחיבוק אני מרגישה צונאמי בגוף. אני לא יכולה להפסיק לגעת בו בחזרה.
כשברקע אינפקטד משרום נותנים בראש ,אני נזכרת בהופעה שלנו יחד.
בדרך לאוטו חזרה הוא עוצר אותי באמצע היער והיד שלו כבר מסיטה את התחתונים. חצי ירח מאיר קצת ולא אכפת לי אם מישהו מסתכל . אני מחבקת אותו וגונחת את שמו באוזן.
הוא מרוצה ומוביל אותי לרכב. אני צריכה רגע להתאפס על עצמי. שוקלת מה לעשות. אני כל כך חרמנית ורוצה.
אותו.
אני רוצה אותו!
הוא שוב מגמיר אותי ברכב ואני מפנקת אותו בתמורה. אוף הנסיעה ארוכה ואני טעונה כמו חבית נפץ אבל בקטע טוב.
לא מדברים הרבה,לא צריך. היד שלו על הירך שלי ושלי על שלו. מעיפה בו מבט מדי פעם. ראשו שעון לאחור ,עיניו עצומות
ושוב אני חושבת - כמה הוא יפה בעיני וזה עושה לי שוב נעים בלב ובבטן.
מגיעים לבקתה אני ניגשת לחדר ,בקושי מצליחה להתפשט והוא מגיע מוכן ועוזר לי.
נצמדת לגוף החם והנעים שלו.
מושלם. פשוט מושלם.
ואז הוא all over עם הפה והידיים והגוף
לוחשת את שמו מיליון פעם. הגוף מוכר ועדיין מרגישה שהכל חדש ומרגש ומדהים
נשכבים מחובקים אחד בתוך השניה. הנשימה שלו כבדה ואני מקשיבה. מנמנמת,מתעוררת.
עוד שניה ,תיכף אני זזה
תיכף
רק עוד נמנום קטן,כי ממש נעים לי ככה
כל כך בא לי לשחרר ולהרדם באמת
לישון בזרועותיו עד הבוקר.
התגעגעתי להרגשה הזו.
הגוף כואב ועייף וקר לי אז עוד דקה
מקשיבה לרוח בחוץ ולאופנוע שעובר רחוק
ופתאום הוא לוחש את שמי באנחה שקטה שכזאת ,אני פוקחת עיניים . הוא ישן .חזק.
רגילה שקורא לי וויץ'
ו פתאום זה.
מסתובבת עם הגב אליו והוא עוטף אותי. מרגיע קצת את הרעידות של הקור.
טוב,אולי אני בכל זאת אשן כאן ?
לא עוברות כמה דקות והטלפון שלי מצלצל ואני נבהלת.קמה מטושטשת רק כדי לגלות שהכל בסדר ואין מקרה חירום.
מתלבשת לאט וחיבוק ונשיקה אחרונים.
הקיור מלווים אותי בדרך הביתה עם שיר מדויק שגורם לי לצחוק בקול ולהמשיך לחייך כל הדרך הביתה.
אני לא מוותרת על הנס קפה כדי להתחמם
כבר לא לילה ,עוד לא בוקר
מה שבטוח ,ארדם עם חיוך
🎸
אני
כל
כך
עייפה
😢
רעש של רוח ,כזאת שנכנסת בחריצים
זה הרעש שאני הכי שונאת.
לשכב במיטה והרוח שנכנסת מבעד לדלת או לחריץ בחלון. זה יכול להטריף אותי ואני אקום בעצבים לחפש בכל הבית את מקור הרעש.
חשבתי לקרא לרשומה הזו "הרוח נעימה ברכבת הרים".
שניה לפני שאני נרדמת- מעדכנת את עצמי
וזוכרת
שבלונה פארק הזה,יש גם פינות חמד וקיוסק קטן
ואפשר רגע לנוח בצל או להתרגש בלי להסתחרר מעלה מטה.
אני יודעת שמדברת בקודים .
בימים האחרונים חווה טרפת אחת גדולה . לטוב ולרע.
מצד אחד בירוקרטיה של קופות חולים,מפעילה את האחים שלי שמפעילים אחרים. מיליון טלפונים ,גם ביננו,סטרס ,לחץ,אכזבה תסכול. נסיעות ,טפסים,בירורים.
מצד שני- עבודה מהבית. חרא שאני שונאת כי במקום לטפל בלקוח אחד ,אני מטפלת בכולם במקביל. אמנם שורפת פחות זמן בפקקים,אבל עדיין עובדת קשה.
אלה רכבות ההרים
ויש גם את הספסל בפארק - את מפגש החברות הכי מתוכנן שיש שכמעט התפספס ברגע האחרון.
קינוח מושחת לגמרי ושיחה ארוכה וקולחת כאילו רק אתמול התראינו ולא לפני שנה.
אבל לפני הכל- יום ראשון בערב ,אחרי יום אינטנס לשנינו ,וויצ'ר עושה מאמץ ומזמין אותי אליו. יודעת שהוא עמוס ועייף אבל אני חייבת לראות אותו.
לנסוע לבקתה ,לאי של שפיות ,אפילו לשעה. להתנתק למימד אחר. להטמע בגוף חם ,בשפתיים כובשות ,בידיים אוחזות. לשכוח לרגע וקצת יותר את העולם בחוץ.לענג ולהתענג מכל רגע. להתמלא בסיפוק ,להתמלא בחיבוק. לקבל ולהעניק בחזרה מגע שמטריף את שנינו.
זו נקודה מחוץ לזמן. כמו בסרט על מימדים.
אני לגמרי חיה ב-
Multiverse of madness
💜
