הופתעתי מהדמעות שזלגו פתאום
בלי הכנה,פשוט זלגו להן,החצופות.
תפסו אותי לא מוכנה עם הקפה והפיתה ביד
מזל שהספקתי לסגור את הדלת
הודעות שמנסות לעודד
אומר לי שאקום מהטיקטוק
למה ? לנקות לפסח ? לסדר? לבשל?
יש טעם בכלל?
הצל שלי ואני התישבנו על המיטה,
כיבינו את האור הגדול,הדלקנו אור קטן.
הגוף שלי כואב.
העצמות כבדות.
וכבד לי כל כך בלב.
במצב כזה אני רוצה שמישהו יחבק אותי
ישקר ויגיד בלחש שהכל יהיה בסדר
אפילו רק לעכשו.
שיתכרבל איתי במיטה
מתחת לפוך
כמו בקונכיה
ישמור אותי בפנים.
או שייקח אותי למקום רחוק
בנסיעה שקטה עם מוזיקה נעימה ויד מונחת על הרגל
לאן נגיע? לא יודעת.
זה משנה בכלל?
לדקות של נצח לעטוף ולחבק את הילדה הקטנה הזו שמרגישה לגמרי חסרת אונים ועצובה וכואבת
שרואה מרחוק את הצונאמי המתרומם גבוה גבוה באופק
ועומדת שם על החוף,מחכה,לא בורחת כי אין לאן.
מחכה שהגל הענק הזה פשוט יכה בה ויעבור דרכה ומעליה.
💔