למה לשחות בכיף ברגוע
כשאפשר להפסיק לנשום ולנחות לקרקעית
להתבוסס בנחת בבוץ המגעיל הזה
ואז לתת בעיטה ולהעלות לאט לאט לאט
אני עוד לא שם
עוד לא הגעתי לפני המים
עוד לא נושמת מלוא האויר לריאות
הראש מלא במחשבות
הלב קצת עולה על גדותיו
ושוב מתחיל לנקר הגעגוע.
הולכת לרעות בשדות זרים,או יותר נכון -לראות.
אולי כדי להרגיש ,
אולי כדי להזכיר לעצמי
שיש לי ערך
ומה שאני עושה זה נכון
למרות מיליון מחשבות שלא
למרות מיליון חוקים והגדרות
למרות שההבנה מחלחלת.
ללכת בדרך לא מוכרת
ללמוד לקבל חוסן מזה
כשהלב נסדק לרגע אבל עדיין שלם
כי הוא לא באמת יכול להשבר שוב
הוא הרי בנוי מרסיסים
מחר ארגיש טוב יותר
אני כבר מרגישה את זה בגוף
כי גם התרופה עוזרת
אבל גם ההחלטות
זה כמו לחווט מחדש את החוטים
זה כמו ניתוח מעקפים
לא בונה חומות
אין לי הגנות
חשופה לטוב ולרע
כי לא יודעת להיות אחרת
זו מי שאני.
בסופו של דבר- אני מתמודדת.
