לביאה סגולה

פעם הייתי מחכה להם 

לסופשים

ידעתי שאחרי שבוע של עבודה ,סידורים ענינים

יש סופש לבילויים או למנוחה או לים או לסתם סיבוב בקניון

עכשו רק מתקרב הסופש ,אני נכנסת לסטרס לא יתואר . 

עוברת אותו באיבון טוטלי ולאחריו אני מותשת כאילו רצתי מרתון.

רצתי מרתון...בראש ,במחשבות .

לפעמים אני מקנאה באלו שדופקים איזה ג'וינט בערב ונרגעים.

לצערי גם את זה לא יכולה להרשות לעצמי כי ישר ידחפו את האף לענינים שלי.

וההיא חיה בסרט ,מנותקת מהמציאות. עוד נוזפת בי על מה שאני עושה או לא עושה.

ואני מותשת כבר מהסטרס.

בשישי בערב ,רואה איך כל היתר מקרקרים סביבה ,נהנים מהנוכחות שלה 

ואני ? בא לי לקפוץ מעבר למעקה.

מוצאת את עצמי מקבלת הדהודים מהדכאון אחרי לידה לפני 20 שנה.

גם שם זה פרץ מאותה סיבה. מהתלות של 24/7 .

רק שהפעם התינוקת בת 82 .

היום ראיתי סרטון בטיקטוק שמסביר ששמחה זה עניין של בחירה. בחירה להיות שמחה.

אז אני בוחרת שלא. בוחרת לרטון ולכעוס ולבכות .

כבר לא נשארה לי סבלנות ולא נשארו כוחות לזה

ואין לזה סוף...

ושוב תוהה מה יישאר ממני אחרי כל הקתישה הזו. 

מכלא אחד לכלא אחר.

מזל שנגמר הסופש הזה ומחר חוזרים לשגרת עבודה.

כן גם על זה חטפתי נזיפות ועיקומי פרצוף- למה אני עובדת בחול המועד ,למה לא לקחתי חופש ,למה אני לא עובדת חצי יום....

המטוטלת הרגשית שלי כל כך נמצאת בטורנדו ,שגם השמחות הקטנות פה ושם - לא מצליחות להחזיק את הרגש יותר מהרגע שהן קורות.

וביום שישי בערב כולם שמו לב שהייתי אחרת. קרה ,מרוחקת,שותקת,סובלת. 

לא אכפת לי. 

כבר לא אכפת לי מכלום.