מיום רביעי בלילה שאני בקושי ישנה.
זה מוזר.
דוקא בימים הראשונים של המלחמה
נרדמתי וישנתי כמו בול עץ
ומיום רביעי האחרון -חטפתי התקף חרדה מהסרטים .
ביום חמישי בקושי תפקדתי
הגוף רעד.
טעם של ברזל בפה.
יובש מוזר בלשון כאילו לא שתיתי שבועיים.
ואיך אפשר לישון בכלל.
מושכת כל יום עד הקצה של הקצה
לא מסוגלת להרדם.
בודקת שוב שהכל נעול
עוברת מחדר לחדר לוודא שכולם בסדר.
הקפצתי את האדם היחיד שאני יכולה לסמוך עליו כרגע
שיבוא לאזן פה קצת את הבית.
כי אסור לי לעזוב ידיים,אסור לי לקרוס ככה
זה משפיע ישר על מי שמסביב
ואני צריכה משהו חיצוני כרגע שיהווה עוגן
כי אני כבר מזמן במים סוערים.
שוקעת בעבודה תובענית ,קשה לי להתרכז
מזום לטימס ,רואה את עצמי במצלמה ונבהלת
נראית נורא
כבר שבועים שלא התאפרתי
לא טיפחתי את הצפרנים.
לפחות אני מתקלחת ומסתרקת
אבל לובשת בגדי בית כאלו.
כל רעש של אופנוע מקפיץ
לאזעקות כבר התרגלתי
אבל הפחד הקיומי הזה כל הזמן דופק בדלת
של החרדה.
לא הגיוני ,לא רציונלי
ואני שתמיד מטיפה להיות בכאן ועכשו
לבדוק ,להתפקס ,להתבסס
מוצאת את עצמי שוקעת במציאות העגומה הזו.
קשה לי שכולם רחוקים ורחוקות ממני.
מלאה פחדים להתניע את הרכב ולנסוע.
הלב שלי מתגעגע .
והלילות הכי מלחיצים.
מוצאת את עצמי מקפלת כביסה בחצות
מעבירה עוד פרק בדיסני כי אין מצב לראות חדשות
גם הטיקטוק כבר עמוס בפחדים.
ויחד עם זאת ,מי אני שאעז להתלונן.
