אני לא מעיזה להתרחק מהבית
פוחדת
אין לזה הגיון
אני לא פוחדת מאזעקות
לזה כבר התרגלתי ואם זה יתפוס אותי בחוץ - יודעת מה לעשות.
פוחדת להתרחק מהבית עצמו ,מהאנשים שם שבאחריותי.
מצד שני ,קצת מאבדת את השפיות להיות סגורה פה 24/7....
לא מוכנה שיגיעו אליי ,יודעת שפוחדים ולא רוצה שיסתכנו.
אבל אולי שבת בבוקר לשעתיים שלש...
משריינת את אחותי אבל בפנים אני מתלבטת.
מיו כבר מארגנת ארוחת צהרים ומזמינה חברים
ואני כל כך רוצה להיות שם
לחבק אותן ואותם
התגעגעתי כל כך.
מלא אזעקות בשישי בערב ואני מאבדת את טיפת האומץ.
בבוקר... שוב מתלבטת ומתחבטת.
המחשבה להתניע את האוטו ולנסוע מעבר לרדיוס הקילומטר מסביב לבית ,מרעיד לי את הבטן.
לוקחת רסקיו ואז עוד שעה שוב .
בסוף מחליטה לנסוע.
מגייסת את הקיפוד לליווי. ל'כפת לי מכלום.
מתניעה את האוטו ומצליחה לנשום רק כשמגיעה .
נוסעים אל מיו.
מתרגשת ממש לחבק אותה ואת לוש ואת כולם.
באמת עבר כל כך הרבה זמן ?
יושבים בחצר ,מלא אנשים ,אוירה טובה ואוכל.... וואו אחד המשובחים !!
אי של שפיות בתוך כל הטרללת
שמחה ש
והזמן טס לו וכבר כמעט אחהצ ואנחנו צריכים לחזור.
שוב חיבוקים ואני שוב אוספת טיפות אומץ מהרסקיו.
חוזרת הביתה מותשת לגמרי. לא קולטת כמה הנסיעה היתה בסטרס.
מנסה לנמנם על הספה ואז מתחיל סבב אזעקות
כדי שלא אשכח את המציאות הנוכחית.
ועדיין - הכל היה שווה את זה.
לשעה אחת לפגוש את החברות
♥
