אני יודעת שהוא בנסיעה חזרה הביתה
וצריך לפרוק ולשתף
את החיבוק שלי מרחוק
אחרי יממה שדיברנו קצת והוא התעופף לו אל עוד אחת.
מספר לי שכבד לו ,שלא שמר על הגבולות,מנטלית מותש ,למרות שהיה גם עם חברים ונהנה.
אבל אני מבינה שהוא צריך אותי אחרי כל זה.
אני המקום השקט שלו בזמנים האלה. איתי השיחה חומלת ,רגועה ,עוטפת.הוא רוצה ואוהב לשתף אותי . אני מבינה אותו גם בלי יותר מדי הסברים.
השיחה עוברת בין רצינות לקלילות . מצחוקים לשיתופים ותובנות.
לפעמים אני מרגישה שאנחנו בקצוות המערבולת. כמו שתי ספינות שסובבות. מחזיקות חזק לא ליפול למרכז ,לסחרור הזה.
שנינו שבורים ,פגועים ,טראומטיים.
גם הוא מפחד לאבד .
גם אני
ועדיין אוחזים במקום הבטוח .בזה שנסחף פיזית אבל לא רגשית.
לשנינו זה חסר ויחד עם זאת שומרים על החוסר הזה.
מחפשים במקומות אחרים.
וזה לא מדויק .
זה לעולם לא יהיה וזה מתיש.
חושבת שאני זו שבאמת
שם בשבילו
ועדיין לא מאמינה שהוא שם בשבילי.
מי ישחרר ראשון ואת מה או מי ?