איה

מה פתאום? אני לא צריכה לעבוד. 

אנשים אחרים שגורמים לנו להרגיש רע? 

או כאלו שגורמים לנו להרגיש טוב? 

שלי הוא יד2 וקבוצות וינטג' במרקטפלייס. 

ולפי כמות השעות שאני שם... המצב שלי ממש רע. 

צריכה סקס שיוציא אותי מזה.  

שעה אחרונה ליום הולדת שלך

אוהבת אותך, גאה בך ומאחלת לך עוד הרבה דברים טובים בדרך 💋 

ומציצות ביום הולדת זה רק מיתוס, שתדע. 

ודווקא בגלל זה בא לי שיבוא לו עלי. 

יש לו גוף טוב. כמו שאני אוהבת. אתלטי, אבל קצת כבד. כמו אחד שדאג לעצמו עד לא מזמן ועכשיו רואים עליו את הגיל והעומס והלחץ וגם את האוכל טוב.  

אבל הפרצוף. אלוהים ישמור. 

לא הפנים עצמן, הן דווקא בסדר. רק מה שיוצא מהפרצוף שלו. איככסססס. הדיבור שלו מעצבן אותי. התוכן עוד יותר, ברמת הגירודים בגוף. והמבטים שלו בזמן שהוא מדבר זה הכי זוועה. כל הגילגולי עיניים והחיוך הזחוח. בלעעעע.  בקיצור לא. לא. לא ועוד פעם לא. לסתום לו את הפה עם סמרטוט, להדק עם כמה כריכות של דק-טייפ מסביב לראש ומעל לשים איזה שקית. פשוט לנטרל אותו. אבל אי אפשר לעשות את זה למישהו שאין לי שום קשר אליו ורק ממש בטעות מצאנו את עצמנו סביב אותו שולחן.  

אז היות ואני תקועה כאן אני פשוט בוהה בו ממשיך להיות עצמו, מתעלמת / משתעממת מכל השאר ומקווה שאם מישהו יצטרך את תגובתי, הוא יגיד את השם שלי קודם, כדי שאתעורר משרעפיי. אני אפילו לא טורחת להעמיד פנים שאני מקשיבה לדיון (שלא לדבר על לתרום לו). אני פשוט בוהה במעצבן הזה שגורם לי לבחילה קלה. בוהה הרבה מעבר לכללי הנימוס. כאילו אני מסתתרת מאחוריי משקפי שמש. אבל אני לא. ככה, יושבת תקועה. 

הוא בטח יודע שאני מפנטזת עליו. הוא נראה טוב. הוא רגיל למבטים. לא נראה טוב-טוב חתיך הורס קונסנזוס. אבל נראה טוב, ושמור, וגבוה ועוד יש לו כמה שיערות על הראש. וגברים כאלו מעריכים את עצמם גם ככה בהערכת יתר. אבל הוא בטח 8. אולי 8.5 (עד שהוא פותח את הפה). 

אז אני מפנטזת עליו, אבל לא כמו שהוא חושב. לא סקס רומנטי ומלא תשוקה והתפעלות מהיד האחורית שעוד נשארה לו, או שרירי החזה (שקצת מחליפים את מקומם בשומן. עם השיער אין לי בעיה. דווקא אוהבת. תלוי במינון). לא. אני מפנטזת שהוא מגעיל אותי. משחקת במינון הזה של הגועל והתשוקה. האמת שאני ממש נרטבת מהמחשבה ולהרגיש גועל זה איזור הנוחות שלי. זו ה-דרך לגרום לתחתונים שלי להיות רטובים.

אני מפנטזת שהוא מתחיל איתי, למרות שאני לא מראה שום עניין. אבל גם לא העדרו, והוא מנצל את זה שלא אמרתי לא לעבור מדיבורים למעשים. ואז Here's Johnny! הוא תוקע לי את הזין שלו בפה, ככה מזיע ישר מתוך המכנסיים. מזיין לי ת'פה קצת. תופס ת'שיער. לא מספיק כדי להפוך את זה לדרמה, אלא רק כדי לכוון ת'קצב עבודה. הוא מתרכז בזין שלו, לא באיך שאני מרגישה. וכאמור, לא היתה התנגדות, אז מקסימום אני מקבלת קצת הכוונה אקטיבית עם הידיים. ואולי גם יריקה. ואז הוא עובר למנה העיקרית. זיון שדיים. מה עוד אפשר לעשות עם כל נפח השדיים הזה? והוא יורק שוב (אצלי זה גורם לשילוב של צמרמורת ובחילה) ומאונן עלי. מכל הלב, בקצב, כאילו הוא מזיין בכוס. רק שהוא מאונן עם הגוף שלי. מרוצה מעצמו. עוצר מידיי פעם רק כדי לדחוף את הבייצים שלו לפנים שלי. אחרי כמה רגעים כאלו הוא ממש מרוצה מעצמו. נהנה יותר ויותר חזק. התנועות שלו מהירות וחזקות יותר והוא גומר בתרועה על הפנים והשיער שלי.

הוא קם ממני עם חיוך. משאיר אותי ככה, מתחת לשפיך שהתחיל להקרש. מתלבש ומסדר עצמו. "היה כיף" הוא אומר "צריך לעשות את זה שוב מתישהו" והוא כבר בדרך החוצה. 

אנחנו רגילים לימים ארוכים מידיי. 

היום היה עוד אחד כזה. 

שלך טרם הסתיים. 

אז אומנם רציתי שנפגש בלוק של עבודה והשיער שלי הסתדר ממש יפה היום והייתי מאופרת כי עבדתי מהמשרד ולא מהבית. וכשעוד יש כח לדבר ואולי לעשות משהו ואולי באור יום (טוב, זו פנטזיה קשה). 

אבל כבר מאוחר. אני ערה מ 5:30 (בחסות החתולה) ועכשיו אני כבר בלי איפור והשיער אסוף לקוקו-עוזרת-בית עם גומיה. 

אבל זה גם אומר שאני מחכה לך ערומה במיטה. 

ואם היה לך ספק, אז הנה אישור בכתב, שאני בעד זיון מתוך שינה. 

❤

בין שאר הדברים שבחיים לא הייתם מנחשים לגביו. 

וזו הסיבה שאני מוכנה להזדיין איתו. 

יש דברים שאתה לא יכול להגיד.

"מה עוד אני יכול לעשות שיהיה לך יותר טוב" זה ללא ספק אחד מהם.
זו הכי קלישאה של ספרות הצ'יק פליק, רק שזו היתה המציאות שלי.
מהצד השני של הטלפון היה גבר שהייתי מעדיפה שיהיה איתי על הספה, או טוב יותר, במיטה. בגיל הנכון, עם השילוב הנכון של פסי כסף בשיער כהה וגוף של לוחם.
דיברנו, והוא גרם לי להרגיש טוב יותר, כמו שהוא עושה כל פעם שאנחנו מדברים. ואז הוא שאל את השאלה.
וכל מה שחשבתי עליו זה כמה שנים חיכיתי שישאלו אותי את השאלה הזו. 
לא כאחד שמחכה להוראה, לא מתוך רצון לרצות, אלא כאחד שבא לגונן, שבא לפתור לך את הבעיות, ועל הדרך לזיין לך ת'צורה.
אז מזל שלי שהוא לא שאל לפני כמה שנים, זה היה גורם לי לגל של חולשה בגוף. מעט מאד דברים גורמים לברכיים של אשה לחולשה כמו התחושה שמגישים לה על מגש בדיוק מה שהיא רוצה.
אז המזל שלי שהיום אני יודעת שזו אשליה, שאני לא מחכה.
כי הקוץ הוא מאד ברור באליה, הוא לא פנוי.
זה יוצא לו איסטינקטיבית לדאוג לאחרים.
אבל לא, הוא לא באמת פנוי, הוא ממש יתנצל אחרי שהוא ישבור לי את הלב וימשיך הלאה.
בנתיים יש לנו דייט שבוע הבא, ואני נכנסת בעיניים פתוחות לתוך תאונה.

אבל אני מקדימה את עצמי. איך בכלל כל זה התחיל? ולמה, לעזאזל, אני לא יכולה לעצור את זה כשאני עוד שלמה? 

זה התחיל בהרמת כוסית לכבוד החג של העבודה. ולמרות שהוא וורקוהוליק הוא מצא זמן להגיע למינגלינג של לקוחות, כמתחייב מתפקידו כשכיר בעל שליטה. מישהו במשרד שלי הכיר בייננו, שום דבר מעבר לשיחה קצרה. כנראה שהשימלה הקיצית שלבשתי עשתה עליו יותר רושם ממה שחשבתי כי הוא הקדיש לי יותר תשומת לב מהנדרש במצבים כאלו. רק אחר כך גיליתי שאומנם השימלה תרמה, אבל זה היה השילוב של שיערי החום הארוך ועורי הבהיר שהותיר אותו חסר נשימה. אני הייתי מנחשת שאלו יהיו העיניים הירוקות או החיוך, אבל לא. לו יש חולשה לעצמות לחיים גבוהות ונשים שרק נראות עדינות.
באותו ארוע משמים של העבודה גם נתקלתי לראשונה בנטיה שלו לעזור.
כמו כלכך הרבה אחרים, גם הוא סיים שיחה בהבטחה עמומה להיות לי לעזר כשהצורך יעלה. כאות לרצינות ולאופיה האישי של ההצעה, הוא אפילו נתן לי כרטיס ביקור עם הטלפון שלו, למרות שהפרטים שלו היו זמינים במאגר של החברה.
שמרתי את הכרטיס ביקור, או יותר נכון לא טרחתי לזרוק אותו, בראש שלי ההצעה שלו תויקה כהבטחה ריקה ופשוט תחבתי אותו לכיס הקטן בתיק שלי ושכחתי ממנו.
כמה שבועות לאחר מכן, בניגוד להערכות של עצמי, דווקא כן יצא לי לבחון את רצינות ההצעה. זו, ללא ספק, היתה פעולה מאד לא אופינית לי, שנבעה משילוב חד פעמי של מצוקה וגחמה. כי אני ממש לא כזו. אני מאורגנת, ואחראית ולא שולחת הודעות לגברים שאני בקושי מכירה ב 7 בבוקר. וזה בדיוק מה שעשיתי.
זה אף פעם לא מתאים כשהאוטו לא מתניע, וזה בדיוק מה שקרה. כמובן שמיהרתי, כמובן שהיתה לי בבוקר פגישה חשובה, כמובן שלא התעוררתי בזמן ואז גילתי שכדי שיהיה לי מה ללבוש אני חייבת לגהץ ואז גיליתי שהחתולה החליטה לפלוט את ארוחת הבוקר הנדיבה שלה בחזרה על החולצה שרק גוהצה. כמעט חסרת נשימה ירדתי למטה, רק כדי לגלות שגם המכונית שלי החליטה להפסיק לשתף פעולה.
הכל ביחד היה פשוט יותר מידיי. ישבתי במכונית הדוממת וניסיתי לחשוב על תוכנית פעולה.
בעודי מפשפשת בתיק, בכדי למצוא פרטים של מוסכניק קרוב או שרותי גרירה מצאתי גם את אותו כרטיס ביקור שלו.
ישבתי שם, אומנם מבחוץ נראתי לבושה בקפידה, אבל בפנים הייתי עצבנית ומעורערת כמו הבלגן שתמיד היה במכונית שלי. ישבתי והחזקתי ביד את הכרטיס ביקור האלגנטי והמעוצב בקפידה. הוא היה התגלמות ההבטחה.
בעל הכרטיס הוא אדם יציב, מסודר ושאף פעם לא מאחר או נלחץ כשהמכונית לא מתניעה. יתרה מזו, בעל הכרטיס הזה, האיש שבחר את הלוגו שמשתלב באלגנטיות עם השם שלו, בכלל לא מגיע למצבים כאלו שהוא קם בבוקר והמכונית שלו לא מתניעה.
בטח יש לו 3 או 4 מכוניות שונות, כך שתמיד יש גיבוי ואף פעם אין בעיה. הוא יגיע בזמן לפגישה.
אז עשיתי את מה שאף פעם לא חשבתי שאעשה, והתקשרתי אליו.

אני מודעת לערום שלי מתחת לשמיכה. דווקא החולצה, שאני מאד לא רגילה ללבוש, מדגישה לי את שאר הגוף החשוף.  

מוזר לי להרגיש את הגוף שלי נוכח, לא משנה למה. ועכשיו אני מרגישה את כולו. גם בבוקר במקלחת הרגשתי. מקצות האצבעות, דרך הרגליים והגב, את כל אורכו, עד הקודקוד. בדרך כלל אני חוסמת אותו מהתודעה. מתנהלת בלעדיו. בלי תחושה. בכדי להרגיש אני צריכה לעצור, לחשוב על הנשימה ולהתחבר. אתה כבר מכיר את ההתחברות שלי. זה לא רגע, זה כמה, אני צריכה להרפות משהו, לשנות תדר בתודעה כדי שיהיה אפשר לגעת בי. כדי שאוכל אני שיגעו בי. הנגיעה מנכיחה גוף מודחק. זה לא עובד ביחד. אז צריך לנשום ולהרשות שדברים יקרו. 

ועכשיו אני מתחת לשמיכה. מודעת לציפורים שמתעוררות בחוץ. מודעת לאוויר הקריר. לנוכחות בני הבית האחרים. וגם לגוף שלי.