יש דברים שאתה לא יכול להגיד.
"מה עוד אני יכול לעשות שיהיה לך יותר טוב" זה ללא ספק אחד מהם.
זו הכי קלישאה של ספרות הצ'יק פליק, רק שזו היתה המציאות שלי.
מהצד השני של הטלפון היה גבר שהייתי מעדיפה שיהיה איתי על הספה, או טוב יותר, במיטה. בגיל הנכון, עם השילוב הנכון של פסי כסף בשיער כהה וגוף של לוחם.
דיברנו, והוא גרם לי להרגיש טוב יותר, כמו שהוא עושה כל פעם שאנחנו מדברים. ואז הוא שאל את השאלה.
וכל מה שחשבתי עליו זה כמה שנים חיכיתי שישאלו אותי את השאלה הזו.
לא כאחד שמחכה להוראה, לא מתוך רצון לרצות, אלא כאחד שבא לגונן, שבא לפתור לך את הבעיות, ועל הדרך לזיין לך ת'צורה.
אז מזל שלי שהוא לא שאל לפני כמה שנים, זה היה גורם לי לגל של חולשה בגוף. מעט מאד דברים גורמים לברכיים של אשה לחולשה כמו התחושה שמגישים לה על מגש בדיוק מה שהיא רוצה.
אז המזל שלי שהיום אני יודעת שזו אשליה, שאני לא מחכה.
כי הקוץ הוא מאד ברור באליה, הוא לא פנוי.
זה יוצא לו איסטינקטיבית לדאוג לאחרים.
אבל לא, הוא לא באמת פנוי, הוא ממש יתנצל אחרי שהוא ישבור לי את הלב וימשיך הלאה.
בנתיים יש לנו דייט שבוע הבא, ואני נכנסת בעיניים פתוחות לתוך תאונה.
אבל אני מקדימה את עצמי. איך בכלל כל זה התחיל? ולמה, לעזאזל, אני לא יכולה לעצור את זה כשאני עוד שלמה?
זה התחיל בהרמת כוסית לכבוד החג של העבודה. ולמרות שהוא וורקוהוליק הוא מצא זמן להגיע למינגלינג של לקוחות, כמתחייב מתפקידו כשכיר בעל שליטה. מישהו במשרד שלי הכיר בייננו, שום דבר מעבר לשיחה קצרה. כנראה שהשימלה הקיצית שלבשתי עשתה עליו יותר רושם ממה שחשבתי כי הוא הקדיש לי יותר תשומת לב מהנדרש במצבים כאלו. רק אחר כך גיליתי שאומנם השימלה תרמה, אבל זה היה השילוב של שיערי החום הארוך ועורי הבהיר שהותיר אותו חסר נשימה. אני הייתי מנחשת שאלו יהיו העיניים הירוקות או החיוך, אבל לא. לו יש חולשה לעצמות לחיים גבוהות ונשים שרק נראות עדינות.
באותו ארוע משמים של העבודה גם נתקלתי לראשונה בנטיה שלו לעזור.
כמו כלכך הרבה אחרים, גם הוא סיים שיחה בהבטחה עמומה להיות לי לעזר כשהצורך יעלה. כאות לרצינות ולאופיה האישי של ההצעה, הוא אפילו נתן לי כרטיס ביקור עם הטלפון שלו, למרות שהפרטים שלו היו זמינים במאגר של החברה.
שמרתי את הכרטיס ביקור, או יותר נכון לא טרחתי לזרוק אותו, בראש שלי ההצעה שלו תויקה כהבטחה ריקה ופשוט תחבתי אותו לכיס הקטן בתיק שלי ושכחתי ממנו.
כמה שבועות לאחר מכן, בניגוד להערכות של עצמי, דווקא כן יצא לי לבחון את רצינות ההצעה. זו, ללא ספק, היתה פעולה מאד לא אופינית לי, שנבעה משילוב חד פעמי של מצוקה וגחמה. כי אני ממש לא כזו. אני מאורגנת, ואחראית ולא שולחת הודעות לגברים שאני בקושי מכירה ב 7 בבוקר. וזה בדיוק מה שעשיתי.
זה אף פעם לא מתאים כשהאוטו לא מתניע, וזה בדיוק מה שקרה. כמובן שמיהרתי, כמובן שהיתה לי בבוקר פגישה חשובה, כמובן שלא התעוררתי בזמן ואז גילתי שכדי שיהיה לי מה ללבוש אני חייבת לגהץ ואז גיליתי שהחתולה החליטה לפלוט את ארוחת הבוקר הנדיבה שלה בחזרה על החולצה שרק גוהצה. כמעט חסרת נשימה ירדתי למטה, רק כדי לגלות שגם המכונית שלי החליטה להפסיק לשתף פעולה.
הכל ביחד היה פשוט יותר מידיי. ישבתי במכונית הדוממת וניסיתי לחשוב על תוכנית פעולה.
בעודי מפשפשת בתיק, בכדי למצוא פרטים של מוסכניק קרוב או שרותי גרירה מצאתי גם את אותו כרטיס ביקור שלו.
ישבתי שם, אומנם מבחוץ נראתי לבושה בקפידה, אבל בפנים הייתי עצבנית ומעורערת כמו הבלגן שתמיד היה במכונית שלי. ישבתי והחזקתי ביד את הכרטיס ביקור האלגנטי והמעוצב בקפידה. הוא היה התגלמות ההבטחה.
בעל הכרטיס הוא אדם יציב, מסודר ושאף פעם לא מאחר או נלחץ כשהמכונית לא מתניעה. יתרה מזו, בעל הכרטיס הזה, האיש שבחר את הלוגו שמשתלב באלגנטיות עם השם שלו, בכלל לא מגיע למצבים כאלו שהוא קם בבוקר והמכונית שלו לא מתניעה.
בטח יש לו 3 או 4 מכוניות שונות, כך שתמיד יש גיבוי ואף פעם אין בעיה. הוא יגיע בזמן לפגישה.
אז עשיתי את מה שאף פעם לא חשבתי שאעשה, והתקשרתי אליו.
