איה

להסתובב בבית ללא תחתונים. 

זה פשוט מיותר. 

(אתמול, אחרי המקלחת של סוף טיול ארוך, ישבנו לצפות בתוצאות המדגם, לבשתי רק חולצה. הוא היה מופתע. לא ברור לי למה). 

לקום בבוקר ולגלות שהבגדים היחידים שזמינים בטווח היד הם מתחרה שחורה.  

אמרתי לך

זה אפילו רשום

אני אוהבת להטריף

להוציא אותך מדעתך

לשחק ולהשתלט על המחשבות שלך. 

אז אל תיהיה מופתע כשאני מרגיזה אותך.

וחוץ מזה, בסוף קיבלת את המציצה במשרד כמו שהבטחתי לך.

מציצה על הברכיים במשרד ואתה חוזר להיות רגוע... גם על הברכיים, אני עדיין זו שקובעת את הטון במחשבות שלך. 😋

היא עונה לכל התגובות בפוסט שלו. 

ציינתי כבר שאני אוהבת שפיך בכל מקום בגוף?  

ונוזלי גוף, שלך. 

ובא לי הכל ממך. 

על הפרטים הטכניים אפשר לדון תוך כדי, העיקר שזו תיהיה ארוחה מלאה. 😋

השבוע שני אנשים שונים, באופן בלתי תלוי התיחסו אלי כמנטורית שלהם. אחד זה קצת לא חוכמה, הוא היה עובד שלי. והשניה היתה קולגה לפני שנים, אני לא התיחסתי לחברות בייננו כמנטורית, אלא כחברות. אבל כשנפגשתי איתה באקראי זו המילה שהיא בחרה להציג אותי לאחרים, כמנטורית שלה.  

יש לי נטיה כזו, לפעמים אני חושבת שאולי קצת יותר מידיי, לדחוף אנשים קדימה, כמו שאני דוחפת את עצמי. את עצמי אני דוחפת לא פעם מתוך תחושה שאם לא אזוז קדימה, אטבע. מי שלא זז נשאר מאחור. וככה אני מרגישה. אז פעם אחרי פעם כשאני מחליקה במידרון אני מטפסת שוב בחזרה. מתוך איזה אין ברירה. קשה לי להנות מתחושת האוויר בפסגות, יותר קל לי להתחבר לרפש שמצטבר בתחתית. אחרים אני דוחפת... כי ככה פשוט אני רגילה. רוצה את הטוב יותר בשביל הקרובים לי. (לפעמים הם בעצמם לא יודעים שהם זקוקים לטוב יותר הזה, גם פה צריך למצוא איזון).  

אבל לפעמים, גם אני צריכה מי יושיט לי יד. 

- מה?! עכשיו?! 

(שיחות שלנו ב 5 וחצי בבוקר)

גבר עם גב תפוס.  

מומלץ לבעלי פטיש לסיעודיים. 

לצאת במזג אוויר כזה מהבית, רק בשביל להוציא את האוטו מהחניה הפנימית לרחוב, לפנות לו את החניה. 

בלי BS של משימות, בלי מבחנים, בלי דרישות. 

יש יותר מידיי דברים שמבאסים אותי. 

בעיקר אני את עצמי. 

אני כבר יודעת מה הטריגר לתחושה הזו. ועדיין, לא מצליחה למנוע אותה. לפעמים אני חייבת לקבל אותה, כי לפעמים זה לא בגללי. ואז אני צריכה לתת לשטוף אותי. לתת לגל לעבור מעלי. הדרך לצאת ממערבולת היא דווקא להרפות. חרא. שונאת להרפות. שונאת מערבולות. 

אני בסדר. באמת שאני בסדר. 

יותר בסדר משהייתי הרבה שנים.  

ואפילו פה כבר אין ממש אנונימיות להוציא את על השיט החוצה. 

וכיף לי ברומנטיקה שלנו. במחוות שלך. שאני יודעת שבאמת איכפת לך. יחד עם השכל שבזיקנה. למדתי לקבל בחיוך (או לפחות בהבנה) את הדברים שלא מסתדרים.  

מצחיק אותי כשאתה אומר שאני ייצור עדין, וכשאתה מופתע כל פעם מחדש מהראש המלוכלך שלי. אני הרי מקללת כמו סוור גם ביומיום. וכבר 4 שנים ממציאה לך כל פעם פנטזיה אחרת. ועדיין, כל פעם זה חדש לך.  

כיף לי שעוד מעט תבוא. 

אולי אצליח לצאת מתוך הבאסה של עצמי קצת. 

ושאלה לי אליך- אצלך במשרדים, המצלמות שמשדרות לך לטלפון 24 שעות ביממה. הבוס יכול גם לכבות אותן? או שכשאבוא לבקר הן יתעדו אותי מוצצת לך?