|
|
|
אז היה את הקטע הזה שיצאתי בלי תחתונים.
מאז זה קרה עוד כמה פעמים.
סך הכל אני מעבירה את השנה האחרונה רוב הזמן בפיג'מה. ובבית מי צריך בגדים תחתונים? ובכלל אני מרגישה הרבה יותר בנוח כשאני לא צריכה להיות יצוגית ומול אנשים. אז פתאום להתלבש בשביל סידורים?
(חזיה אין מצב שאשכח, לא אני).
אז הבוקר הייתי צריכה לקפוץ לסופרפארם דחוף להביא לילדה משהו, ורק באמצע הדרך קלטתי את הגירוד בשמש בצוואר והמחשוף.
כן, הגירוד הלבן היבש הזה שנשאר שם מהבוקר.
"בתחומים מדעיים רבים, ובפרט בפיזיקה ובכימיה, דרגות החופש של מערכת נתונה הן קבוצה של פרמטרים עצמאיים המתארים, עבור מודל מתמטי מסוים, את כלל המצבים בהם יכולה להימצא המערכת."
תרמודינמיקה תמיד היתה אהובה עלי. עם כל מה שסתום בה, תמיד הרגשתי שאפשר גם ליישם אותה על החיים האנושיים ולא רק על מולקולות אקראיות בתמיסה, או בענן גז, או במעבר פאזה.
ארכימדס אמר שעם נקודת משענת אחת אפשר להזיז את העולם. אני מערבבת פה דיסיפלינות שונות. בראש שלי הכל מתחבר ביחד, במערכת הזו, שהיא החיים שלי. ובהם לאנרגיה יש משקל רב כל כך. נקודות דמיוניות שמתחברות ביחד בראש שלי לכדי תמונה.
מעניין כמה דרגות חופש יש כשהכל ידוע אך הרשות נתונה?
המגבלה האנושית שמונעת מאיתנו לנוע על ציר הזמן מהר יותר מהזמן עצמו. כל פעם להיות רק בתוך הרגע ואין לנו מושג מה יביא לנו הרגע הבא. הפרמטרים של המערכת כל הזמן בתנועה.
אבל דרגת חופש אחת מספיקה לייצב את המערכת.
בייבי, אתה השקט שלי. בתוך הכאוס של ענן המולוקולות, בתוך אי הודאות של הרגע הבא. נקודת המשענת שלי היא אתה.
במחי משפט אחד.
או תמונה.
או מחווה.
כי אני אוהבת אותך.
אז אני יכולה לעשות מה שבא לי עם המחשבות שלך.
בישיבה על הזין שלו עם תנועות עדינות עם האגן. קצת קדימה ואחור. קצת במעגלים.
ובנתיים אנחנו דנים.
עם מי עוד אני הולכת להזדיין.
מה שבא לי זה לשבת על זין
וגם בא לי שתשב לי על הפנים
ועוד גם בא לי סימנים של הצלפות על השדיים
ותן לי עוד כמה דקות והרשימה תמשיך ותתארך.
סתם מחרמנת את עצמי ככה.
לקחת אותי לטייל אתמול. והדבר היחיד שרציתי בלב זה שלא תפסיק. הייתי שם, במחוזות שהבטן כואבת. שהלב כואב. שהגוף כואב. תוהה עם עצמי כמה רחוק זה יגיע. מגיבה באינסטינקט הבריא של כל אחד, לעצור כשזה נעשה קשה מידיי, ומפחדת שתעצור. כמהה ומשתוקקת ושמחה שוב לפגוש את הכאב הזה. לחזור לאזור הנוחות שלי.
קשה להתנער מההרגשה בבטן.
כואב לי שאני עדיין רוצה להיות שם.
הגוף לא משקר, ואת הרטיבות שלי אפשר היה להריח בכל החדר. אז הפה אומר לא והראש אומר לא. וכל שאר הגוף? שאר הגוף אומר כן. מכורה לעוד מנה של חוסר נוחות. ככה אני רגילה. עם דימעה בקצה של העין, וכאב בבטן. ואם מישהו ישאל לשלומי אחייך ואאסוף את עצמי ואעשה מה שצריך. בדיוק כמו שאני רגילה.
הלוואי והייתי עכשיו בתוך החיבוק שלך.
נשואים בוגדים בפעם הראשונה.
בתולים.
לא, ממש לא מטריד אותי העניין המוסרי. אני לא מתחילה עם איש בכוונה.
מצחיק אותי הפחד.
אני שונאת את האמביוולנטיות, ומשלחת אנשים לדרכם מאד בקלות. עוד לפני שהונחה האצבע הראשונה על גוף כלשהו. עוד לפני שנאמר משפט לא במקום.
מצחיק אותי שהם לא זוכרים איך לזיין ואיזה טעם יש לנשיקה.
מצחיק אותי להזדיין ככה, עם עוד מעריץ לאוסף, ואז לחזור הביתה אליך ולספר לך כל מה שהיה.
שמתחילה בקו השיער ויורדת מטה ושולחת גלים של עונג בגוף שלי.
אם יש לי מזל, היא ממשיכה לאורך כל הגב, הנשיקה הארוכה הזו, עד עצם הזנב שנמצאת עמוק בין שני פלחי התחת.
אם יש לי מזל, היא גם הופכת לנשיכה ואז הגלים של העונג מתגברים והופכים לצמרמורות עמוקות.
נשאר לי רק להרפות ולקבל את הגלים שעוטפים אותי.
ואז משקל הגוף שלך והתחושה של הזין הפועם שלך, בדיוק בקימור הגב בואך התחת.
והתנועות המתגברות כשאתה מטפס במעלה הגב שלי. הרגליים שלך שעלי, האריג המחוספס מתחת ללחי שלי. ברך אחת שלך נועלת לי את הראש כשאתה מותח את השיער הפזור שלי. הזין שלך פועם על הלחי החשופה, על השיער, על העורף ושם אתה גומר וממלא אותי בכל מה ששמרת עבורי מאז התראנו לאחרונה. החום גורם לי לעוד גל של עונג.
יום אחד אני רוצה להתעורר מסוממת ומכוסה מכף רגל ועד שיער ראשי בגמירות שלך. כל גופי זוהר בכתמים ונתזים של שפיך תחת אור אולטרה סגול. צעצוע מין במסיבה שהלכה קצת רחוק מידיי. ריכוז ברור של צבע על השדיים שלי והצוואר. נזילות מהכוס והתחת, מריחות סביב הפה. אבל לא רק. מכפות הרגליים, לאורך הרגליים, הבטן והגב, אפילו בתי שחי ועד המצח והשיער. הכל מלא בשפיך שלך. הכל שייך לך.
שכנראה דבר לא ישכיח אותם.
טריגרים אקראיים (האם הם באמת אקראיים ולא מקריים?) מטביעים אותי ביגון מיותר, כזה שאני לא מצליחה להתנער ממנו בקלות. ועל כל רגע של תחושת השג אני מפצה ברגעים ארוכים יותר של תחושת ניצחון עניים שהופכת מהר מאד לאכזבה.
מנסה להיזכר מתי חיי הרגישו לי שלמים והגיוניים ומלאי מטרה ולא תחושה מתמדת של אילתור ופשרה, לא מצליחה להזכר. מתי משהו היה קל? ופשוט? וברור?
ואם כבר כאב, אז לפחות שיהיה משולב בהנאה מסויימת.
