איה

כזה לא.

אז דיי ברור מה עשינו אתמול. 

אז על מה לכתוב? כדי שיהיה לך מה לקרוא בעוד כמה חודשים?

על זה שרכבתי עליך, אוסרת עליך לזוז או לדבר, מתפוצצת בלב מצחוק מלשמוע איך אתה מתרכז בנשימות שלך, כמעט יכולה לשמוע איך בראש שלך אתה אומר לעצמך "תחשוב על השואה! תחשוב על השואה!". עד שהכרחתי אותך לפקוח עיניים ולהסתכל עלי, נוגעת בעצמי. מה שגרם לך להתפוצץ בשניה ולי לחייך מאד. 

או על המשפט שאמרת לי, כמעט באקראי, בשיחה שלנו, כשכל אחד מאיתנו היה באוטו שלו בדרכו לכמעט סוף היום? זה אפילו לא היה משפט, אלו היו שתי מילים. וזה הספיק. הספיק בדיוק בשביל לצקת בי שלווה. 

בייבי, אתה השקט שלי. 

(אפילו שיש לך נטיה מעצבנת לנסות לדבר איתי כשאני כבר ישנה. מזל שאתה מסתפק בהימהומים כתגובה). 

טוב, אלו לא נישואים, אבל אין לי כח לכל ההגדרות של הפולי, הבנתם את הפואנטה. 

אז כשהראשי לא פנוי ליום חופשה שקבעתי לי שבועיים מראש, אפשר לנסוע עם המאהב. 

רכב ליסינג, מזג אוויר פצצה, וגם אני הגשמתי למאהב פנטזיה, והגענו למרסבא, 500 מטר מהתצפית. לקינוח היו מיזמוזים בשקיעה מול סנט ג'ורג', רגע לפני שהגשם. 

תמונה של רכב ליסינג שהתחפש ל 4x4. 

והמרסבא

אין תמונות של המיזמוזים.  

ואען על הבן זוג שלי שמפרגן לי מכל הלב. תודה לך בייבי. הפירגון שלך היה החלק הכי טוב. 

זה לא חוסר היכולת שלו לשלוט על עצמו, על הרגש שלו. לא חוסר האונים שנבע מפחד שפיעפע בצורת תסכול שיצא כזעם.

(אין צורך לדאוג, אצלנו זה מעולם לא הגיע לרף הפלילי. רק רצח את הנפש ב 1000 חתכים קטנים). 

זו העברת האחריות. כל בני הבית היו אחראיים שאבא שלי לא יכעס. וזה מה שלמדתי, שאני אחראית. ואת זה לקחתי הלאה.  

אמא שלי דיברה על נשים חזקות. דיברה על חשיבות יכולת ההשתכרות. היא תמיד היתה המרכז של הבית. גם כל השנים כשהיתה חולה. אבל היא רק דיברה. וזה מה שלמדתי. לקטר, לדבר על כח ולהשלים עם המצב. לא לעשות דבר. לא להציב גבול, בשם האהבה. (בסוף הסרטן לקח אותה בגיל 45). 

למדתי גם המון פחד. פחד מטעות, פחד מגילוי האמת מתחת לפרסונה. המון לחץ כל הזמן. אפילו להיות נהג אגרסיבי על הכביש כי אם מישהו יעקוף זו חולשה.  

למדתי לא לסמוך על עצמי. על מה אני חושבת. על איך אני מפרשת אחרים (כי כל הזמן אמרו לי שאני טועה) בעיקר למדתי לא לסמוך על הרגשות שלי. ושככה נראת אהבה. 

הייתי אומללה, ועצובה, וחלשה מבפנים. פחדנית. יש הבדל גדול מאד מלעשות דברים לבד כי אין על מי לסמוך ואין ברירה ובין להיות המנהיגה של חיי ולהוביל מתוך בחירה. הזדיינתי עם אנשים, גם כי אני אוהבת סקס, וגם כי לא הרגשתי ראויה לאהבה. הגוף שלי עד היום משלם את המחיר של לגדול במצב תעוקה תמידי.  

היום אני כבר לא שם. בחרתי להפרד מדפוסיי ילדות, אחד אחד, ועם הרבה עבודה קשה. לגדל את ילדיי אחרת. 

בסופו של יום, אנחנו סך חויותנו. בחירה שלנו מה לעשות עם זה. 

ולכל מי שנמצא במקום רע. יש אור. יש דרך אחרת. צריך לעבור קודם מדבר. אבל בסוף זה קורה. 

כעסתי עליו. מאד. ממש. על משהו מאד מהותי. 

וכשאני כועסת, הכעס ממלא אותי. אני לא יכולה לאהוב ולכעוס באותו הזמן. אני יכולה רק להרגיש את הלבה שזורמת לי בדם. 

אז אמרתי לו, כי אנחנו שמים הכל על השולחן ולא מאמינים במאחורי הגב, אמרתי לו שיקח בחשבון שיהיו עוד אחרים. שבניגוד לתקופה האחרונה, שממש לא חיפשתי ולא עניין אותי, הפעם אני כן מתכוונת לגוון. זו לא היתה פורובוקציה. זה היה באמת ממקום שכשאני כועסת אני לא אוהבת. ואם אני לא אוהבת, אז אין לו מקום מיוחד. לא בלב ולא במיטה. יכולתי בכלל לא לספר. זה עומד בכללים שלנו. אבל לא רציתי שיגלה בדיעבד. ורציתי שידע שהמקום שלו לא כזה בטוח כמו שהוא חושב, שזה לא מובן מאליו. שהקשר שלנו לא מובן מאליו. שאני פה איתו זה לא מובן מאליו. שדברים יכולים להשתנות. 

"יהיו פעמים שאגיד לך שהערב אני לא יכולה. יש לי דייט" אמרתי לו. חצי שמחה בשבילי על הצבת הגבול וחצי כואבת שאנחנו בשיחה הזו בכלל. 

.

.

.

ואז בבוקר הוא אומר לי, שהמחשבה שאני עם אחרים מחרמנת אותו. 

🤦‍♀️ 

עצות לאיומים על קוקהולד יתקבלו בברכה. כי אני יכולה להגיד לו שפסח אנחנו אצל אמא שלו, אבל לזה גם אני לא מוכנה.  

* הצעות זימה גם יתקבלו בברכה. 

בזמן שמתכננים תוכניות. 

הוא משפט של מי שמעולם לא פדה את חייו. 

אין כמו לשבת על פרצוף לא מגולח.