|
|
|
הגוף שלי זוכר דברים שמעולם לא היו שלי. כמו מגע של חבלים שורטים, כמו סטירה. הוא זוכר כאב של עומס בשרירים ובטן חזקה, המקור לכל הכח. הוא זוכר עוצמה בפנים, וכאב שיוצא החוצה. ואוויר שנעלם מהריאות בחניקה. הוא זוכר את חיספוס היד והמגע הכבד שמעולם לא היו שלו. אולי פעם הייתי אחרת לגמרי.
אחרי התמונה של אתמול חברה באה לשאול, היא מחפשת משהו קטן כמו הורוד אבל עם עוצמה כמו של רוקט פוקט.
מי מכיר/ה ויודע/ת? 
אין לי שום תוכניות מיוחדת... מה פתאום? 
ואת חושבת שאת יודעת לא מעט לגביו.
ועדיין הוא מפתיע לטובה.
בייבי, 3 שנים מחר.
יהיה לי כיף להתעורר איתך. 💋
לא יודעת. לפעמים אני גם עייפה מלהיות אמיצה. לפעמים עייפה מלפחד.
לא רוצה לפחד שישבר לי הלב שוב.
עייפתי מלתקן אותו שוב ושוב ולנסות עוד פעם מחדש.
פעמים רבות אני משתמשת בדימוי שכבות הבצל בחיים כדי להסביר שיש הרבה אפשרויות לבחור איך להגיב ואיפה להיות. לא רק אפשרות אחת נכונה.
אתמול אמרת משהו שלקח לו זמן לחלחל אצלי, ואז הבנתי, הצלחנו להגיע עוד יותר עמוק. לחדור עוד שיכבה. כזו שלפני שזה קרה שכחתי מקיומה.
ויחד עם הגילוי הגיע הפחד. הפחד מלב שבור.
אז נכון. אומץ הוא לא - לא לפחד. אומץ הוא להתגבר על הפחד. אבל עדיין הייתי מעדיפה (גם אם אני יודעת שזה לא אפשרי) להיות במקום יותר וודאי. עם פחות סימני שאלה. המציאות לא שואלת אותי מה הייתי רוצה. אבל רק לייתר ביטחון, שאולי יש אלוהימה שמקשיבה, אני אומרת, שאני רוצה איתך.
האמת שזו כבר הפעם השלישית שאני עושה את זה. אולי אפילו פעם 3.5.
אבל לשמוע ממנו "תשכבי על הבטן ואל תצעקי, אבא הולך לזיין אותך בתחת עכשיו". אני יודעת שעשתי משהו נכון בחיים.
"אשתי לא יודעת אבל בכל פעם שאנחנו עושים סקס אני שם בצד 5 שקל למתנה ליום ההולדת שלה...
כרגע היא עומדת על ארטיק מגנום"
והמאהבת?
מחכה שיפתחו את השמיים שוב, בנתיים התקציב מאפשר חופשה במלדיביים.
אבל התאווה הזו היא לא רק שלך.
התאווה הזו היא גם שלי.
לחיות.
הכי רחוק וחזק שאפשר.
היום בוקר, כשהוצאתי את התיק של הצעצועים, לרגע עברה לי מחשבה בראש, שאין לי בעיה, שאמות, שימצאו את התיק הזה (רצוי בבית אבות). שאין לי בעיה שידעו שחייתי. וניסיתי את הכל.
טוב, לא מכולם.
אבל גם מחזור וגם דימום מאף בגלל היובש?
לגמרי מוגזם.
חברת הייטק, בערך 100 איש.
רק אחד מגיב לבדיחות גיקים.
איך נפלתי?
