איה

ואז הרפה.

המבט המופתע שהיה לו כשעפה לי סטירה מהיד. 

הלחי שלו אפילו לא האדימה. רק היה הרעש הזה של כף יד פתוחה שפוגשת בשר. והמבט שלו לשבריר שניה. 

אמרתי לו לא להרפות. 

כאבים בכוס שעות אחרי שהיו שם אצבעות. 

כאבים שמונעים ממני להרדם. 

בישיבה משמימה ב 17 בערב חברה שיושבת לידי פתאום מסמנת עם האצבע סימן כחול גדול שמעטר את זרועי. 

"מישהו הרביץ לך?" 

בלב אני חושבת "הלוואי"

אבל אני עונה את האמת, סתם נתקלתי במשהו. 

פנטזיות של סימונים. 

אחד שיזיין אותי כמו שאני אוהבת

שני שידאג לי, באמת

שלישי לטיולים והרפתקאות

רביעי לצאת לרקוד

מבטיחה לאהוב את כולם.  

❤

ופאן לי במקסימום!!! 

החיוך לא יורד לי מהפנים מהבוקר. 

שיהיה ככה כל השנה! 

💋

צריכה לרקוד. 

זה מה שאני צריכה עכשיו. 

חיוכים. 

ומוסיקה. 

חיבוקים. 

חברה. 

יום ארוך מידיי (כרגיל). 

על הספה. 

חושבת על דברים אחרים. 

למה? מאיפה הוא בא? 

הכלו מאגרי האופטימיות?  

אולי יותר מידיי תחושה שמה שיש לי ביד הוא לא אמיתי, שהוא ניתן בהשאלה ויכול להעלם בכל רגע?

בנתיים מנסה לתרגל יותר "כן" גם אם זה מלחיץ. 

לא לכל ההצעות המגונות. 

אלא לחיים. 

עוד 5 ימים יום הולדת. 

כבר עברו יותר מ 6 שנים. פחדתי ממנו באמת. כי ידעתי שהוא יודע להכאיב. יותר מזה, כי ידעתי שהוא לא נרתע מזה. הוא לא מתנצל. הכאב הוא רק כלי. ושלא ממש ישנה מה אגיד או אעשה. הוא זה הוא. אהבתי את הפחד הזה. מאד אהבתי את הפחד הזה. 

בשלב מסויים פגשתי את החולשות האנושיות שלו. אחר כך הגיע סידרה ארוכה של גברים שכל מה שראיתי בהם זה את האנושיות שבהם. 

תוהה האם הפחד עדיין קיים בי? האם הדרך שעברתי השפיעה? חושבת על מגע אקראי ו... משתעממת. הגוף שלי עושה מה שבא לו. בעיקר לא משתף פעולה. והנפש? איפה היא? תוהה אם זו אני או שיום אחד דברים יחזרו למקומם הטבעי?  

מחשבות של שבת בבוקר, במקום לקום ולהיות יעילה. 

(פרט לזה שיהיה ממש נוח בשלישיות). 

אני(!!!)  מגיעה רק עם האצבעות לריצפה. 

😍  

טרי מהניילון. 

והשנה כבר נתתי לעצמי מתנה. בעצם הרבה יותר מאחת. 

45 זה מספר לא רע.