איה

על היום שיבוא. המקלחת מספיק גדולה להתקלח בה ביחד. תענוג מיוחד. 

אני חופפת את הראש, הוא מתחת למיים. המיים חמים לו מידיי, אבל הוא מתפשר. 

מדברים. 

מתנשקים. 

מחייכים. 

אני מסבנת אותו. 

הוא מכופף אותי לר' מעל האסלה. 

מתישהו הראש שלי כבר במשימות היום. הוא מקבל את זה בהבנה. 

צריך להתחיל ככה כל בוקר.  

העוזרת החזירה את המגבת הרטובה לחדר האמבטיה. זו שנשארה זרוקה. זו שהשתמשתי בה לנגב את הזרע שלך ממני. מחר בבוקר, כשאתקלח, אוכל להתנגב בה שוב. 

❤

כל מנהל פרויקט טוב יודע את זה. 

יודע ונערך. 

או לומד לשחרר ולהתמודד אם הגל שמגיע, כי אי אפשר להערך תמיד להכל. אפשר לסמוך על הנסיון ושיקול הדעת ולהתמודד. 

לפני פחות מ 3 שבועות גיליתי שהדירה שרציתי מתפנה. במידה מסויימת זה היה טוב, היו לי שבועיים להתארגן, זה לא מאפשר להכנס לפניקה. אז היתה תוכנית, שפע של מתנדבים ומתנדבות לעזור (מעולם לא הרגשתי יותר אהובה מבשבועיים האחרונים).  

בשבועיים האלו ארזתי את הבית הקודם, רכשתי רהיטים לבית החדש, סחבתי, תאמתי, הפעלתי את צבא המתנדבים, פרקתי רהיטים והתמודדתי עם שלל ההפתעות שקרו, כמו כל פרויקט. החל ממוביל שביטל שבוע לפני, רהיטים שסרבו להתפרק (ואז להיות מורכבים שוב) אספקות שבגלל החגים מאחרות בכמה שבועות, ואחרי המעבר עוד שלל הפתעות שגרמו לי פעם אחרי פעם לפתוח את ארגז הכלים שלי. 

כל זה עם פיברומיאליגיה, עבודה וגם אממממ.... הקטנים האלו בבית (כבר לא כאלו קטנים) שבגללם ובשבילם הכל קרה. וגם חברה טובה ממש, שבילת לילה על הספסלים במוקד לארח לי חברה בגלל התקף.  

אין כמו ללמד ילדים איך לבנות רהיטים או לתקן ברז דולף (חשמל זה הגבול שלי, לא מתעסקת עם זה, פרט להחלפת מתגים. אבל זה ממש קל). 

המעבר הזה היה רכבת הרים נפשית. יש עוד לא מעט מה לעשות. אבל בסופו של יום, אני לגמרי גאה. הגשמתי חלום, התמודדתי עם זה מדהים. אבל חשוב מזה, שתי מטרות ששמתי לעצמי לאחרונה, למדתי לעמוד על מה שמגיע לי ולמדתי לבקש וגם לקבל עזרה. ומדהים, שכשלומדים להיית מוקפים באנשים הנכונים (ולנפות את השאר) ופשוט לבקש, היא מגיעה. 

❤

פתאום אני קולטת אותם על הכסא בחדר שינה, פשוט מונחים שם.  

ותיכף הילדים צריכים להגיע. 

מתוקה שלי, את לא צריכה להשאיר לי תחתונים בכדי שיהיה לך תרוץ לבוא שוב. 

💋

ואז הוא פוגש אותך בנסיבות אחרות, ורואה כמה את מפחידה. 

כן, אני אוהבת אותך, כן, אני אוהבת להזדיין איתך. אבל לך מפה. אל תפריע עכשיו. אני יותר מידיי טרודה. ואין לי מצב רוח.  

אתה שותק. אני לא מסתכלת עליך כי אני במחשב. השקט שלך מאפשר לי לחזור להתרכז במה שאני עושה. חולפת רק דקה, ואני בטוחה שירדת מעניין "התמצצי לי" ואני פשוט ממשיכה הלאה. 

אבל לא. 

משיכה בשיער שמפילה אותי אחורה על הספה ואז סטירה. ועוד אחת. בתוך בליל הידיים אני מנסה להחזיר לעצמי את שיווי המשקל הנפשי. להבין מה קרה. הראש שלי עדיין במה שעשיתי, אני לא איתך. אתה מעלי, עם כל הכח והמשקל שלך. יד עדיין חזק בשיער מצמידה את ראשי לספה, וביד השניה שלך אתה מצליח לנטרל את השתיים שלי. אני מכווצת, נאבקת. לא רוצה. 

תפתחי את הפה והעיניים.

מה פתאום?! נראה לך? 

סטירה

תפתחי

לא פותחת, מתכווצת כולי. נאבקת מתחתיך. 

יריקה.

אני שונאת רוק. שונאת. אני רק מתכווצת עוד יותר. רוק תמיד לוקח את זה למקום מלוכך ורע. 

עוד יריקה על הפנים ואתה מורח אותה. 

2 אצבעות בנקודות נכונות על הלסת והפה נפתח לבד. 

עוד יריקה. 

זה עושה לי צמרמורת של בחילה. 

 מכווצת כולי. 

אתה דוחף יד מתחת לחולצה. צובט פיטמה. זה יותר מרגיש כאילו אתה מנסה לתלוש אותה. אין שום דבר מחרמן או נעים במגע. עוד צביטה. ועל הבטן וחולצה שלי נמשכת למעלה ומכסה לי את הפנים, נועלת את הידיים. אני לא אזיז אותן ממילא, גם כשהן לא קשורות, אני יודעת כמה זה יכאב לי אם אנסה לזוז. 

אבל אני עדיין מהדקת רגליים אחת לשניה. לא רוצה להיות פה. רק לפני רגע הייתי במקום אחר. 

עדיין לא הסכמתי לסקס. 

כן, אפילו שאתה לא שואל. 

עדיין יש לי רצון משלי. ואני לא רוצה. 

לך זה פשוט לא משנה (בגלל זה יש בייננו הבנה. אתה קובע. אבל עדיין, אני לא רוצה).  

אתה מוריד ממני את המכנסיים (מי לובש תחתונים בבית? אני לא)  והיד שלך נדחפת לפסק אותי. משאיר סימנים כחולים של אצבעות על הירכיים.  

אני לא רוצה להיות פה. זה לא נעים לי. 

ואתה עולה עלי וחודר. מונע ממני לזוז. מכאיב בכל תנועה. אתה מוריד את החולצה מהפנים שלי. רוצה לראות את המבט שלי, של הכעס, של כאב. של העלבון. את העלבון אתה מתדלק בעוד יריקה. 

וכל מה שנשאר לי לעשות זה לחכות שתגמור. להרפות ולהפסיק להאבק כדי שלא תכאיב לי עוד. אז אני שוכבת שם ומחכה. לא רוצה להיות פה עכשיו. 

כן אתה קובע. זה היה יותר קל אם פשוט הייתי מוצצת לך. או לפחות מרפה. 

נתתי ללב שלי לנוח קצת.

וגם לגוף.  

יש יתרונות בקיץ נטול סימנים. 

עכשיו זמן לתקופה חדשה. 

גררררררר 

איזה כיף להיות רעה/טובה. 

זה בולשיט. 

לרוב אנשים משתנים כשהמצב מכריח אותם לזוז, לשנות. גם אני התחלתי ככה. אבל מסתבר שיכולת להשתנות היא מיומנות נרכשת. וזה נעשה יותר קל, ואפילו לא צריך לסבול בכדי שתיהיה מוטיבציה לשנות, פשוט צריך לזהות צורך. 

אז למדתי לבקש עזרה, ולמדתי להעיף מחיי כאלו שיודעים רק לקחת. וכיף לי, כיף להיות מוקפת חברים שבאים לעזור.  

(הכי כיף עם חברים שגם באים לעזור וגם נותנים זין או כוס או אצבעות או גם וגם וגם. וגם חברה נעימה. זה גם כיף).  

נעים להרגיש אהובה. 

❤

שהם מאמינים לשקר של עצמם. 

לשים את הראש בשקע הכתף. 

להתכרבל. 

ולהרגיש שזה נכון. 

ושיש על מי לסמוך. 

אני מתה על השולטיי אינסטנט, אלו שפוסלים אותי על הסף כי אני מפגינה חשיבה עצמאית מידיי. אז יש לי שאלה אליכם. 

נניח ויש לי סכום כסף שאני מעוניינת להשתמש בו להשקעה. ובמקום לנהל אותו בעצמי אני מעבירה ליועץ השקעות. אז הוא שולט בכסף שלי? טכנית הוא אכן מחליט על הפעולות. אבל הוא שכיר שלי. רמת חופש הפעולה שלו תלויה בהסכם בייננו ובכל רגע אפשר לקום וללכת וסיים את המערכת יחסים, ז"א למשוך את הכסף....

זה גם מי שאתה כשאתה חיי בסרט שאתה "מנהל" לי את החיים. בתכלס, זה כיף שיש מי שיירדה בי בנוגע לדיאטה במקום שאשלם לדיאטנית. אתה זול, אפשר לקנות אותך במציצה, וכך ישאר לי יותר כסף (אמיתי) לריהוט גן חדש לפנטהאוס שלי. 

שליטה אמיתית משיגים בהכרות, באיכפתיות. יש את הרגעים הנעימים האלו, שהחדר משתתק כשאני מדברת, בין אם זו ארוחת ערב חברית ובין אם זו ישיבה מקצועית. תענוג מיוחד שמור לרגעים שאני מצליחה להצחיק את כולם, בשפה זרה זה בונוס מיוחד. צמרמורת קלה של עונג. אבל זה עובד רק כי אני כאמת אומרת דברים שאחרים רוצים לשמוע (וכי אני באמת מצחיקה). 

וכמו תמיד, בכל כח כדאי להשתמש לטובה. נניח להכניס גברים חזקים דומננטיים ווניליים לעולם השליטה. ולגדל אותם כשולטים (נדרשת סבלנות והרבה שליטה באגו) או לעזור לחברים לעבור תקופה קשה. 

אז בוא, אתה עדיין רוצה ללמד אותי על שליטה?