כן, אני אוהבת אותך, כן, אני אוהבת להזדיין איתך. אבל לך מפה. אל תפריע עכשיו. אני יותר מידיי טרודה. ואין לי מצב רוח.
אתה שותק. אני לא מסתכלת עליך כי אני במחשב. השקט שלך מאפשר לי לחזור להתרכז במה שאני עושה. חולפת רק דקה, ואני בטוחה שירדת מעניין "התמצצי לי" ואני פשוט ממשיכה הלאה.
אבל לא.
משיכה בשיער שמפילה אותי אחורה על הספה ואז סטירה. ועוד אחת. בתוך בליל הידיים אני מנסה להחזיר לעצמי את שיווי המשקל הנפשי. להבין מה קרה. הראש שלי עדיין במה שעשיתי, אני לא איתך. אתה מעלי, עם כל הכח והמשקל שלך. יד עדיין חזק בשיער מצמידה את ראשי לספה, וביד השניה שלך אתה מצליח לנטרל את השתיים שלי. אני מכווצת, נאבקת. לא רוצה.
תפתחי את הפה והעיניים.
מה פתאום?! נראה לך?
סטירה
תפתחי
לא פותחת, מתכווצת כולי. נאבקת מתחתיך.
יריקה.
אני שונאת רוק. שונאת. אני רק מתכווצת עוד יותר. רוק תמיד לוקח את זה למקום מלוכך ורע.
עוד יריקה על הפנים ואתה מורח אותה.
2 אצבעות בנקודות נכונות על הלסת והפה נפתח לבד.
עוד יריקה.
זה עושה לי צמרמורת של בחילה.
מכווצת כולי.
אתה דוחף יד מתחת לחולצה. צובט פיטמה. זה יותר מרגיש כאילו אתה מנסה לתלוש אותה. אין שום דבר מחרמן או נעים במגע. עוד צביטה. ועל הבטן וחולצה שלי נמשכת למעלה ומכסה לי את הפנים, נועלת את הידיים. אני לא אזיז אותן ממילא, גם כשהן לא קשורות, אני יודעת כמה זה יכאב לי אם אנסה לזוז.
אבל אני עדיין מהדקת רגליים אחת לשניה. לא רוצה להיות פה. רק לפני רגע הייתי במקום אחר.
עדיין לא הסכמתי לסקס.
כן, אפילו שאתה לא שואל.
עדיין יש לי רצון משלי. ואני לא רוצה.
לך זה פשוט לא משנה (בגלל זה יש בייננו הבנה. אתה קובע. אבל עדיין, אני לא רוצה).
אתה מוריד ממני את המכנסיים (מי לובש תחתונים בבית? אני לא) והיד שלך נדחפת לפסק אותי. משאיר סימנים כחולים של אצבעות על הירכיים.
אני לא רוצה להיות פה. זה לא נעים לי.
ואתה עולה עלי וחודר. מונע ממני לזוז. מכאיב בכל תנועה. אתה מוריד את החולצה מהפנים שלי. רוצה לראות את המבט שלי, של הכעס, של כאב. של העלבון. את העלבון אתה מתדלק בעוד יריקה.
וכל מה שנשאר לי לעשות זה לחכות שתגמור. להרפות ולהפסיק להאבק כדי שלא תכאיב לי עוד. אז אני שוכבת שם ומחכה. לא רוצה להיות פה עכשיו.
כן אתה קובע. זה היה יותר קל אם פשוט הייתי מוצצת לך. או לפחות מרפה.
