עוד יומיים לעבור (כן, יומיים, לא אחד). עוד יומיים שבהם השכול האישי מתערבב עם הלאומי והעבר עם הווה ועתיד.
כמו שבת דודה שלי אמרה, אצלנו הכאב כבר הפך לגעגוע. את השנים בלי סופרים בכפולות של עשרות. והתעוזה (או הטיפשות) שליוו אותנו בגיל הנעורים, כשלא פחדנו על עצמנו, מתחלף בגאווה ודאגה מתמדת כהורים.
מחר הילדים שלי (הבכורה במדים) יבואו איתי לבית עלמין לבקר את הדוד שמעולם לא פגשו. מחרותיים את הסבתא שזהו יום הולדת ה 76 (כן, ילידת ה' באייר תש"ח) וגם אותה לא פגשו. השנה עברתי עוד נקודת ציון, אחרי שחייתי יותר שנים בלעדיה מאשר איתה, עברתי אותה בגיל, עכשיו אני גם יותר שנים אמא (וכשהבכורה שלי מעצבנת אותי מאד, אני אומרת לה שבגילה כבר הייתי יתומה וככה לא מתנהגים לאמא. פולניה זה פה). ואנשים קרובים לי, גם הם חלק "ממשפחת השכול" וכבר אי אפשר לדעת לאן להוליך את הכאב. הסיפורים של מלחמה זו, אזרחים וחיילים, קורעים עוד קרע בנשמה.
אני כבר יודעת שמתישהו יגיע השיר, או הנאום שיגעו בפנים, אפילו שאני כבר כלכך רגילה. שהגעגוע יחזור להיות כאב חי ופועם כאילו לא עברו עשרות שנים. אני שמחה. אני שמחה שאני חייבת לעצור ולכאוב ולחשוב ולזכור ולאוהב.
אוהבת אתכם, אהובים יקרים ורחוקים שלי. מחר וכל השנה.
