"את כזו יפה. לא רוצה להרוס לך את האיפור בתחילת הערב" הוא אומר ומעביר ליטוף בלתי מורגש בשיער שלי, כמו מחזיר שיערה סוררת למקומה "תפתחי את הפה".
ואני קצת מחייכת וקצת מוטרדת כי אני יודעת מה הולך לקרות וזה באמת אחד הדברים שאני הכי שונאת, אבל אני עושה. אפילו שאנחנו בפינה שקטה, אנחנו בכל זאת מוקפים באנשים, אני עדיין עושה מה שהוא אומר.
"עוד קצת תפתחי"
והוא מתקרב אלי, ואם מישהו מהאנשים מסביב שם לב, הוא חושב שזו נשיקה.
הוא יורק לי לעומק הפה. והוא עושה את זה כי הוא יודע שאני שונאת את זה והוא יודע שבתגובה צמרמורת של גועל תעבור לי בגוף כרפלקס.
והוא מחכה שניה ונותן לי נשיקה מרפרפת על השפתיים, לא להרוס את האיפור. ונשיקה קלה במצח.
"את כזו יפה" הוא אומר שוב. "אנחנו נחזור הביתה בסוף הערב, ואנחנו נשפר את המראה שלך עם שתן וזרע ורוק ונוזלים מהכוס שלך מרוחים על הפנים שלך".
והוא לוקח אותי מהפינה שאנחנו נמצאים, להתערבב עם כל שאר האנשים. ואני מחייכת לעצמי חיוך קטן מטופש, ולגמרי לא מותאם לארוע.