רק לפני כשנתיים וחצי רכשתי ושיפצתי לעילא את הדירה הזו מתוך מחשבה שיהיו לי כמה שנים של יציבות, וכבר הבניין מיועד להריסה (מיועד = אני בנציגות ופעלתי נמרצות לגרש קשישים מבתיהם תמורת בצע כסף, כפי שאחד השכנים ניסח את זה).
ומאז שזה הפך לסופי וגרגרי שעון החול "התחילו לתקתק" אני מסתכלת אחרת על הבית הזה. יש איזו מידה של הקלה, כי מה זה משנה? עוד שנתיים - שלוש הבניין כבר לא יעמוד יותר. לא ישאר זכר לחורים המיותרים בקיר מנסיונות כושלים לתלות תמונה (היום הם מוסתרים ע"י התמונות עצמן). או לשריטה על הקיר בחדר של הבן שלי מנסיון כושל לבצע תרגילי אקרובטיקה.
ודבר שני (כי כמו שאמרתי, אני חייה בסרט) אני אוצרת רגעים יומיומיים בטלפון, לתערוכת פופ אפ שכנראה תיהיה קיימת רק בראש שלי, לחודש הזה שבין פינוי הבניין ועד הריסתו. אבל בתרחיש הדמיוני שלי יהיו תלויות מלא תמונות 13×18 בפינות שונות של הבית עם צילומים של "היו היה".
היו היה בית