לא אני לא. לא באמת.
טוב, לפעמים.
עומד מולי עם כל המטר תישעים שלך. ואז בשקט יוצא לך מהפה ״בבקשה״ במבט מושפל. העמידה השקטה שלך מוכרת לי מעצמי. עומד רפוי (לא נרפה) כמו חימר שמחכה שילושו אותו ויעניקו לו צורה. הציפורניים שלי חורשות תלמים עדינים בעורך. גב ובטן, זרועות וירכיים. ואתה לא זז. גם לא מוציא הגה. רק הבעת הפנים שלך משקפת את מה שעובר על הגוף שלך.
לאט אני מפשיטה אותך. נוגעת רק בבגדים, לא בגוף שלך. חולצה, ידיים, ראש, שיער. פותחת חגורה. אתה מתפתל, אבל לא זז. מכנס נפתח. הנשימה שלך רדודה. אתה מפחד לנשום אפילו. ולא עשיתי לך דבר. לא הכאבתי. לא השפלתי. רק עמדתי שם מולך. לבושה.
אני יורדת על הברכיים מולך. מקלפת ממך גרב גרב, מכנס ועוד מכנס. תחתונים מתגלגלים ליד הקרסוליים וגם הם מופשטים ממך. עכשיו אתה עומד ערום בחדר אמבטיה זר על ריצפה קרה. והחשש שלך מפעפע מכל נקבוביות העור שלך. המבט שלך מחכה לאישור שלי. שאני מרוצה.
והמבט הזה שלך מוציא ממני את הסדיסטית. איך אתה מעז לעמוד מולי פגיע כשאתה יודע איזה סוג גבר אני מעדיפה?
אני עדיין על הברכיים מולך. סנטימטרים ספורים מפרידים בין פניי ובין הזין הנפוח שלך. אתה רגיל לקריאות התפעלות בשלב הזה. אבל עכשיו אתה תקבל אותי רעה.
במופגן אני קמה שוב על רגליי. בלי לגעת בך. בלי להגיד דבר. רואה את הצורך שלך ומשאירה אותך רעב ומשתוקק לאישור, למגע.
״לך להתקלח״
ואני נעלמת. בלי אפילו ריפרוף של נשיקה. פרקטית לגמרי הולכת להביא לך מגבת כאילו היית איזה לקוח מזדמן באיזה ספא. אתה משפיל את הראש ועושה מה שאמרתי לך. האכזבה ניכרת על גופך. פרט לזיקפה שלך.
אחרי המקלחת, בסלון, כבר תראה לי למה צלילה היא ספורט שאפשר לעשות בכל מקום ובכל עונות השנה.
