אני מאד אוהבת את העבודה שלי. יותר נכון את מה שאני עושה.
אבל תקופה ארוכה שאני ומקום העבודה לא ממש רואים עין בעין חלק מהדברים.
קצת כמו על הנישואים שלי, גם פה המשכתי לקוות שמשהו ישתנה. אבל אני לא הצלחתי לשנות את עצמי.
אז לקחתי את הבוס שלי לשיחות. הרבה יותר מאחת, ניסתי להסביר את הצד שלי. ניסתי לשמוע את הצד שלו. לא הצלחנו להגיע להסכמה.
עכשיו, מה הקשר לכלוב?
אקסיומה ברורה ביחסי שליטה שלנשלט/ת יש רק זכות בחירה אחת. לבחור את הדום/מית שלו/ה.
להשאר או ללכת.
אז בשיחה האחרונה עם הבוס, כשהוא אמר לי ״פה זה לא דמוקרטיה, זו הגדרת התפקיד ואת תעשי את מה שאני קבעתי״ (פחות או יותר במילים אלו) זה פשוט היכה בי, ההבנה הזו.
בדיוק כמו ביחסי שליטה, נדרשתי לבלוע את האגו ולתת מעצמי. ואז חשבתי לעצמי, אבל איפה האהבה? התמורה להתמסרות היא הבטחה להגנה ואהבה והמקום לצמוח. אף אחד לא מבטיח לי את המקבילה של זה במקום העבודה. אז מה הטעם? אם האיזון במשוואה הופר אין דרך חזרה (יש אם רוצים. כשלא רוצים זו בעיה).
אז זהו. מסרתי לו בו במקום הודעת התפטרות. ואני עכשיו אשה חופשיה (ונטולת פרנסה). ואני אנוח קצת ואלך לחפש לי מכרה מלח חדש. מה שכן, החיוך חזר לי לפנים. אז יש סיכוי טוב שאני אחזור לכתוב פוסטים מחרמנים.
* הדרך שהבוס שלי התנסח כלכך הזכירה לי את הטרמינולוגיה של עולם השליטה שהתאפקתי לא לפרוץ בצחוק באמצע השיחה המאד לא קלה ולשאול אותו מה הניק שלו בכלוב. אז אם אתה פה, אני מאד מעריכה אותך!
