איה

אני כותבת את הפוסט הזה בראש שלי כבר חצי שנה בערך. כותבת, מוחקת, מגיהה. תוהה איך לנסח, כמה להכנס לפרטים. כמה חומר רקע לתת? לפרשן את החלק שלי בארוע? זה נקרא להצטדק? ובעיקר, מה הטעם? 

אז אני אתחיל מהסוף. הטעם הוא שגם אחרי חצי שנה זה עדיין מעסיק אותי במחשבה מידיי פעם. אז הגיע הזמן להוציא את הפוסט הזה החוצה. 

גם עכשיו כתבתי ומחקתי וערכתי שוב ושוב. ובעיקר אני מרגישה מטומטמת. 

גבר אחד מפה, (נקרא לו 1) התחלנו לדבר, בדקנו אם מתאים. החלטתי שלא. זה לקח טיפה זמן. זה לא היה חד משמעי מיד. בפועל רק נפגשנו לארוחת צהריים. 

גבר אחר (לשם הנוחות יקרא 2) האינטרקציה איתו היתה על בסיס סקס בלבד. כן ״שליטה״ (מי שקורא מספיק פוסטים שלי יודע שבעיניי סקס עם אלימות הוא לא בהכרח שליטה. אבל אולי אצל ההוא כן). 

במפגש השלישי אם מס׳ 2 (זה מתחיל להשמע כמו תרגיל חשבוני) הוא החליט להזמין באופן חד צדדי את מס 1 לאותו מפגש. ולמי שתהה,  הוא ידע בפרוש שמס׳ 1 קיבל תשובה שלילית. 

למי שלא הבין, הגעתי לבית של מישהו, בציפיה שניהיה שם רק הוא ואני. הייתי עם עיניים מכוסות מהרגע שנכנסתי אליו הביתה. בשלב עמוק של הסשן, ערומה, מכוסת עיניים, מכוסה בסימנים על הגוף ושניה אחרי שהותרתי מהחבלים פתאום הבנתי שמלטפות את גופי יותר מ 2 ידיים. 

הם היו ממש גאים בעצמם שאת רגע הגילוי הם עשו בעדינות. בליטוף. באותה המידה זה יכול היה להעשות בשלב יותר סוער של המפגש. 

גם (לפחות מס 2) היה מאד גאה בעצמו איך ברגע שאמרתי לעצור הוא ביקש מ 1 ללכת. ו 1 באמת הלך! מסכן, עם זיקפה בלתי מטופלת (זה ציטוט). 

אני מנסה לא להכנס יותר מידיי לפרשנות של הארוע. אלא להשאר עם דיווח המקרה. 

עצרתי את הסשן. ניסתי לקטוע אותו לגמרי. אבל מס 2 לחץ מאד שלא אשבור את הסשן לגמרי. לא יודעת למה נכנעתי ללחץ שלו. אני מאד לא גאה בעצמי שנשארתי אחרי ש 1 הלך. אבל גם עצם עצירת הארוע היה אקט לא קל עבורי מבחינה נפשית. אולי מבחוץ זה נראה קל, רק להגיד כמה מילים. אבל זה לא קל. 

רק כמה שעות אחרי זה, אחרי שהגעתי הביתה, אחרי שהלכתי לישון,  מלוא המשמעות של הרגע ההוא היכה בי. 

אז למה זה טוב? למה אני צריכה את הפוסט הזה? לא יודעת. זה הופך לי את הבטן בערך כמו לפני חצי שנה. ואני בעיקר, עדין מרגישה מטומטמת.

אבל אולי זה יגרום לאנשים שיבחרו לקרוא גם לבחור להרהר בנושא העניין של ״הסכמה״ כשלכאורה האופציה היחידה היא להשאר או ללכת.

אני תמיד שונאת בטלווזיה איך בתוכניות כמו ״חוק וסדר״ מציגים כאילו יש איזור אפור בין בדסמ ושיתוף פעולה. לדעתי, אין אזור אפור. וגם אם לכולנו יש צד אפל, מלוכלך וסוטה, אנחנו לא פסיכופטים. אבל זה לא אומר שאין דושים. אני עדין כועסת. עליהם ועל עצמי. 

אז......

FUCK U!

 ואני אמשיך לחשוב על משמעות של בטוח, שפוי ובהסכמה.