רענן, מתוח, חף מפגמים כמעט. פרט לצלקת קטנטנה על ברך שמאל.
לא שאלתי בת כמה היא. אבל היא סיפרה לי שהיא עוד מעט מתחילה ללמוד. מוסיקה. אז היא בטח בת 21 או 22. והיא חסרת ביטחון כמו שרק בנות 21 או 22 יכולות להיות עם הגוף המושלם שלה. דיברנו קצת על מוסיקה וריקוד והיכולת לחבר צלילים לתנועה ומשם לרעיון חזותי שאפשר להעביר לאחרים. והצורך לדייק, ועוצמה נשית ועוד כמה רעיונות אחרים. היא מתוקה כלכך ותמימה. ואני תוהה בראש מה היה קורה עכשיו אם הייתי מתחילה איתה ואיזה טעם יש לצוואר שלה.
עכשיו זה התור שלה לרקוד, אז אני יושבת על הפרקט בסטודיו ומתבוננת בה. היא מניחה את המשקפיים בצד ומחכה למוסיקה שתתחיל. היא לובשת חולצת בטן צמודה וחצאית שעוטפת את המותניים שלה וחושפת ברכיים. וכל פעם שתנועות האגן שלה מתגברות החצאית נשמטת ממנה ומחליקה. אני אוהבת את זה שהיא לא ממהרת להרים אותה חזרה. היא לובשת תחתונים בצבע ורוד אפרסק עדין. ואני חושבת שהייתי שמחה להניח שם את קצה האף, איפה שהתחתון עוטף את הישבן בקו הגב. בדיוק מעל 2 השקעים האלו.
היא רוקדת עם הגב אלי, ואני מתענגת על השקע בגב שלה והעור המושלם והחמוקיים. קטנה כזו, אבל לא ילדית. יש לה גוף משגע ואני חוזרת לתהייה שלי על חוסר ביטחון שרק לבנות 21 או 22 יש. איך היא לא יודעת כמה היא מהממת?
אני יושבת על הריצפה בסטודיו ומתענגת על הגוף הצעיר שלה. רוקדת מולי. רק מולי. אני הצופה היחידה. מעניין עם היא מגלחת? אבל היא לא מגלחת את בית השחי. וזה הכי מתוק בעולם. היתה לי פעם חברה כזו. עם בית שחי עם פלומה עדינה וכוס מגולח למשעי. היא עדיין רוקדת רק בשבילי ובשבילה. הבטן שלה קצת קצת קצת עגלגלה. היא בטח מקור לתסכול אצלה למרות שרואים את השרירים מתחת. ואני רוצה לקחת אותה באמצע הריקוד, עם כל תנועות האגן שלה. הידיים שלה עדיין מונפות מעל הראש, ולהניח אותה בעדינות על ריצפת הסטודיו ולפסק אותה רק קמעה. ברכיים כפופות, תנועה מתחילה בכפות הרגליים, האגן עדיין נע. אני מזיינת אותה עם האצבעות שלי. והיא כלכך יפה. בא לי להגיד לה כמה היא מוכשרת ושתספר לי עוד על המוסיקה שלה. היא מדברת ונעה על האצבעות שלי. ואנחנו מדברות על ביטחון עצמי וביטוי אישי בזמן שהיא גומרת על האצבעות שלי בפעם הראשונה. כלכך מתוקה וצעירה והדוקה. מתכווצת על האצבעות שלי. ואני ממשיכה, לא עוצרת. תמשיכי לזוז. תמשיכי את התנועה אני אומרת לה. תוציאי את כל הפחדים החוצה. שחררי את כל התעוזה. והיא גומרת שוב. הפנים שלה מבריקות מזעה. השיער הבהיר שלה פזור סביבה. והיא ממשיכה לדבר ולהניע את האגן ואני מתענגת על שרירי הירך העדינים שלה שעובדים קשה מתחת לעור הזהוב והמושלם הזה. והיא מתעייפת ואני ממשיכה להגמיר אותה. העיניים שלה מחייכות.
היא לא תיהיה שלי. אני גם לא רוצה. אני רק רוצה שכשהיא תקום מהפרקט היא תיהיה מישהי קצת אחרת. למרות שמי אני שאקח ממנה את התמימות וחוסר הביטחון שלה? כל אחת מאיתנו צריכה לעשות את הדרך שלה. אבל בא לי לשלוח אותה לדרך עם הגירסה שלי לנשיקה על המצח. עם החיוך הזה שיש לכל אחת אחרי שזיינו אותה היטב.
המוסיקה נגמרת, היא באה לספר לי איך היא הרגישה. יושבת קרובה אלי. פשוט מתוקה.
מוקדש למ' המון בהצלחה בלימודים שלך. מחכה לשמוע עליך ילדה.
