השבוע מתחיל בשיעור יוגה. יום ראשון על הבוקר.
כבר כמה שבועות אתה מחכה שאחרי השיעור אני אחזור אליך ולא אלך לעבודה. אתה מחכה לי. אני כבר חושבת עליך כשהמורה מכניסה אותנו בסוף השיעור להרפיה. אני יודעת שאתה מחכה לי על ארבע ליד המיטה כמו שהבטחת.
ואני חוזרת הביתה, בחוץ לוהט והשמש צורבת, בפנים קריר וחשוך מעט. אני נכנסת. אתה לא זז מהמקום שלך למרגלות המיטה. הולכת לשים את הדברים במקום, שותה עוד מיים אחרי השיעור הארוך. ואתה בדממה למרגלות המיטה.
נכנסת. מתפשטת. אתה לא זז. לא מרים מבט אפילו.
אני נשכבת על המיטה פשוטת אברים, המשך משיעור היוגה. נושמת לאט. בקצב קבוע. פנימה. עצירה. החוצה. עצירה. פנימה. הלשון שלך מצטרפת לנשימות שלי. מלקק את כפות הרגליים שלי. אני מתמכרת למגע. לא מגיבה, לא מסמנת לך מה ואיך נעים לי. רק ממשיכה לנשום. נשימת קומות. בטן, סרעפת, בית חזה. נושפת. חזה, סרעפת, בטן. עוצרת. ושוב אותו מעגל בחזרה. אתה מוצץ לי בוהן אחת. ואז את השניה. עובר אצבע אצבע. מלקק. מסניף. שואף לקירבך. רק הריח שלי שמתפשט בחלל החדר מעיד שאני לא אדישה למעשיך.
ואחרי ליקוק ארוך ויסודי של כפות רגליי, אתה לאט מתחיל לעלות במעלה הרגליים שלי. נשיקות איטיות וחמות על השרירים הארוכים מהמאמץ.
עד שאתה מתמקם בין רגליי. אוסף אותי בזרועותיך וטומן את עצמך בפיסוק שלי. הלשון שלך חופרת בתוכי. השפתיים שלך מוצצות את הדגדגן. השיניים שלך נושכות בעדינות. והנשימות שלי נעשות קצרות יותר, רדודות יותר, אנחות קטנות נמלטות מבין שפתיי. ואתה ממשיך לענג אותי. לחפור בי, להתענג, לאכול, לנשום אותי. עד שאני מתפרקת עליך ומשקה אותך במפל קטן. גמול מאמציך ואות להערכתי. אתה נשאר בין רגליי שקט. ואני מחזירה לי את הנשימות שלי. נשימה. עצירה. נשיפה. עצירה.
בוקר טוב.
