מדמיינת את עצמי קשורה. עקודה. חנוטה בכותנת משוגעים. משומשת. לזכרים שמשתמשים בי בפנטזיות שלי אין פנים. זה מה שהם אומרים ועושים, לא מי הם. נדיר מאד שזה יהיה מישהו ספציפי. אלו האצבעות שלי שמשחקות לי בכוס ובדגדגן והדמיון שלי שמפעיל מישהו אנונימי שדורש מהגוף שלי בראש שלי את האורגזמה. משפיל. מעליב ודורש. גורם לי לשנוא אותו.
ואז זה קרה. לא, לא האורגזמה. Nothing to write home about.
הדמעות. יצא בכי אמיתי. שאף אחד לא ראה. בכי של כעס. של שנאה. בכי של כישלון. אני לא גומרת עם אחרים. אף פעם. לא בכל ה 28 שנים שאני מזדיינת. לא עם בני זוג. לא בסטוצים. אפילו לא מסוממת או שיכורה. אני הזונה הכי מתמסרת והכי מסורה. העונג שלו (או שלה) זה העונג שלי. אני יכולה אפילו להשאיר שלוליות. אבל אני לא גומרת. אף פעם. את זה אני שומרת לעצמי. עד שזה יוצא ככה. עם דמעות של כעס ושינאה.
