היא מתקשרת ב 3:30 לפנות בוקר בבכי. היא לא יכולה לישון. כואבת לה הבטן. היא לא רוצה להיות שם. היא רוצה להיות איתי. השיחה הזו לא הגיעה בהפתעה. קיבלתי עוד כמה כאלו כל הערב, החל מ 8 בערב אתמול.
אז היא בוכה, והקול שלי ערני כאילו לא העירה אותי מהשינה. אני מחייכת לה, רגועה. ואנחנו מתחילות לנשום ביחד. אני מזכירה לה את כל הסיבות הטובות שהיו לה כשהיא בחרה להכניס את עצמה לאתגר הזה. מבקשת ממנה להגיד אותן, לא אני זו שאומרת לה. עוברות לצד הפיסי. מה אפשר לעשות שכן יהיה יותר טוב? אני מלווה אותה בטלפון כל הזמן. מוודא שהכל קורה בסדר. מזכירה לה הוראות בטיחות. אני מחייכת, רגועה. מושכת את המחשבות שלה משם באנקדוטות משעשעות מהיום שלי. ואז היא מוכנה שוב לחזור ולהתמודד עם האתגר. לנסות להרדם. אני עדיין איתה. מבקשת ממנה לתאר את השמיים זרועיי הכוכבים. אני באוזניות שלה, שרה לה שיר ערש. בסוף השיר, מהצד השני, דממה.
זה לקח 40 דקות והמון שלווה פנימית. אבל הייתי שם בשבילה. יד ביד גם מרחוק. הבוקר היא קמה גאה בעצמה.
