איה

הצמרמורות התחברו לי לתוך החלום. בדיוק כשהמפלצת הגיע. מפתיע, אבל לא פחדתי. הייתי מוטרדת. אבל גם המפלצת וגם הצמרמורות אינן זרות לי. פשוט נשמתי וחיכיתי שזה יעבור. לא פחדתי אפילו כשניסיתי לקרוא לעזרה ומהפה שלי לא יצא קול. הייתי נחושה לצעוק. הדממה מלווה אותי כל חיי, אז למה שאפחד ממנה? אם איש לא מקשיב, האם זה משנה אם נשמע קול או לא? בסוף יצאה לה שריקה. והיא הגיעה. אמרה לי שאני עומדת למות וחבל על המאמץ. ועדיין, זה היה חוסר נוחות ולא פחד. הצמרמורות שתמיד שם. במורד עמוד השידרה. זה קשה יותר כשהן מגיעות לגפיים. לראש. אבל הפעם המפלצת לא היתה מספיק מפחידה.