המחבוא הסודי שלי

רק לפעמים בא לי להיות אדם בריא.

כזה שלא סובל ממעי רגיז או בעיות עוריות.

כזה שנושם כמו שצריך כי האף תקין

כזה שלא כואב לו הגב כי אין לו שומן ובשר שיחזיקו את החוליות.

כזה שאחרי הליכה של עשרים דקות לא רוצה לחזור הביתה אלה להמשיך.

אני נראת בריאה מבחוץ אבל מבפנים אני מרגישה רקובה

כואב לי ברמות ודי נמאס לי מזה.

נהיה לי קטע כזה לקחת כף של ממרח שוקולד

לשים אותו ישר בספל ולאכול ככה עם הכף את הממרח.

אני תוהה מזה אומר עלי.

זה מרגיש לי שזה מעשה לא נכון אבל גם ככה

בנינו לחם אני לא יכולה לאכול אז אני מוותרת לעצמי.

לאכול ממרח שוקולד בכף, לאן הדרדרתי

בחיים האלה, בעולם הזה.
מישהו יכול להסביר לי?

אפילו רק משאלה אחת
הכסף יסדר אותי בדברים אחרים בהמשך

אתמול חזרתי בשעות הערב מחופשה של כמה ימים בסיני.
קראו לי את כל התקריות שיכולים לקרות אבל בעזרת מלאכים ( בחיי )
הכול יסתדר והיה ימים של שקט בלי עשייה ומנוחה.
והרגשתי אחרי חודשים ארוכים סוף סוף שקט, שקט אמיתי וטהור.
הרגשתי טוב עם הגוף שלי ועם המראה שלי ואני סוף סוף מרגישה באמת אישה מושכת.
ואז אני מגיעה הביתה ומתוסכלת מכל הבלגן והמשימות שיש לי
ואני עייפה ורוצה חיבוק שיגיד לי שהכול בסדר ועוד כמה שעות של סידורים וזה יעבור.

לפעמים אני תוהה מה היה קורה אם הייתי חכמה מספיק ללמוד תוכנות ודברי מחשב
ויכולה לעבוד מכל העולם. לעבוד בנחת ובסבבה בקימה טובה מהמיטה בלי לחץ
ולהנות תוך כדי.

והיום יום האהבה והחיבוק היחיד שיש לי זה מהחתלתול שלי שכועס עלי כי לא מצאתי לו צעצועים חדשים באילת
ולך תתחיל להסביר לו שכנראה הלך לי הגיר ברכב וכנראה אפשר לזרוק אותו בדוך לים.

אז מה גלידה?

כאילו כל התקופה הזו מישהו עושה ממני צחוק

פתאום כל ״האקסים״ השבורים שיצאתי איתם 

חוזרים בהמוניהם ומנסים לדבר איתי.

ואני שואלת לעזאזל מה אתה רוצים מחיי

לחיים האלה, למדינה הזו, לאקלים האלה.
אני מרגישה מיואשת ואולי זה החום ויכול להיות שזה סתם אני ממורמרת מהתקופה הזו
אבל אני רוצה שינוי. אני באמת צריכה שינוי בעיקר תודעתי.

בא לי גלידה

מאיפה גברים שמכירים אותי חמש שניות מרשים לעצמם לכעוס עלי שאני לא מספרת להם 
למה אני לא מחפשת מערכת יחסים, למה אני לא רוצה להיפגש איתם ובטח בטח למה אני
לא מעוניינת לפתוח את הרגליים שלי ולשכב איתם.
תגידו לי התחלקתם על השכל? אני חייבת לכם משהו?

הדור הזה כל כך מטומטם.

אני אשכרה יושבת במיטה בוכה כי אין לי כוח כבר.

אני לא מעוניינת בסקס,
מה כל כך מפריע לאנשים?
למה לא מבינים שלא בא לי להיכנס לטראומה שעברתי ולא בא לי לחיות אותה מחדש

מקווה שתמצא את המוח שלך,
הוא הלך לאיבוד.

קיבלתי אישור סופי לשיבוץ לסטאז,

לא מאמינה שארבע שנים כבר עברו

וזה הולך להיות מאחורי.

אני גאה בעצמי שאני לא מוותרת

לפעמים בא לי לדפוק את הראש בקיר

מרוב שקשה לי ואני עייפה

אבל לא לוותר זה נהיה המוטו שלי.

מאז מה שקרה אני פשוט נגעלת מעצמי.
אין לי חשק מיני, אני לא מסוגלת שיגעו בי, אני לא מרגישה כלום לגברים שאני יוצאת איתם.
והמחשבה הזו גם לא עוברת לי בראש כי כל מה שכן עובר לי בראש שזה יקרה שוב ושוב ושוב.
ולהגיד לי איתי זה לא יקרה לא ממש מרגיע את הרוחות שעוברות לי בראש. וזה כן קורה.
כל פעם מחדש. אני אומרת משהו אומרים לי "כן" כדי לרצות אותי ומנסים להוריד את הרצון
ולהוביל אותי לאן שהם רוצים. וכשאני אומרת להם בפירוש לא נעים לי או לא נוח לי 
ובשביל זה חשפתי את הקלפים מהתחלה והייתי כנה אז אני אשמה וזה לא הם זו אני 
כי אני לא פותחת רגליים. מעניין אם זה אשמתי שאני "נראית" טוב מבחינתם

מעניין איך גברים היו מרגישים אם היו אונסים אותם?
איך הם היו מתחננים בבכי שיפסיקו, שזה לא נעים להם אבל עד שהם מקבלים התקף חרדה הצד השני בשלו/ה.

המהות של קשר היא לא סביב סקס. יש עוד הרבה מעבר
קצת חומר למחשבה..