עולמות נסתרים

היא התנהגה רע, אז השארתי אותה קשורה.
לקחתי ממנה את חוש השמיעה והראיה,
כדי שלא תוכל לנחש מה מצפה לה.
אבל השארתי לה את הפה חופשי,
כדי שאתענע על הייללות, הגניחות והצרחות.

נשארתי בחדר כדי לצפות בא חסרת אונים,
אך השארתי אותה עם המחשבה שהלכתי משם.
חכיתי לרגע שבו היא תרגע קצת, והשרירים שלה יהיו רפויים,
וכשהוא הגיע שחררתי הצלפה חזקה לתחת שלה,
ואחריה הגיעה עוד הצלפה, ועוד הצלפה ועוד הצלפות.
ההצלפות היו חזקות, וגרמו לה בהתחלה ליילל, ואחרי זה לצרוח.
לא נורא.. היא צריכה להבין שהיא הייתה כלבה רעה.

היא לא ראתה את העונג שיש לי בעיניים.
העונג המיוחד הזה, שלא נוצר מהכאב שלה, אלא נוצר מהחינוך שלה.
ההצלפות לא פסקו, עד שעיניה החלו להזין דמעות.
עכשיו היא נשברה, עכשיו היא הבינה שהיא הייתה כלבה רעה.

שחררתי אותה מהקשירה, והחזרתי לה את החושים.
עיניה היו אדומות והיא בכתה.
הדמעות שלה עוררו בי חמלה ואמפתיה,
אז לטפתי אותה, שתרגע..

מהר מאוד היא חיבקה אותי,
ולחשה בשקט:
'סליחה אדוני.. ותודה על החינוך'

אני מעיף מבט לנוף שנראה מביתי,

ולוגם קפה שחור בעדינות.

אני נזכר בא..

שנתיים עברו מאז, אבל מדי פעם היא צצה לזכרוני.

ימים אחדים עברו מאז שהצטרפתי לכלוב, אולי שבוע, אבל כל ביקור שלי פה מציף בתוכי את הזיכרון איתה.

כמה מהנשלטות שיצא לי לדבר איתן, בהחלט היו כובשות, אבל באיזשהו שלב התחלתי לדבר שטויות.

ושולט שמדבר שטויות, זה גרוע כמעט כמו להיות אידיוט ולפתוח שיחה ב'היי כלבה'. 

אבל זו לא אשמתי שאני מדבר שטויות, או אולי כן?

הכל נהיה כל כך אפטי, וזה לא רק בגללה..

המון שאלות קיומיות מציפות את הראש שלי, ושום דבר כבר לא מהנה כמו פעם.

אז מדי פעם אני מזיין לכם את המוח, זה מעביר לי קצת את הזמן..

נ.ב:

הפוסט נכתב רק בשביל לפרוק מהלב, והוא לא מהווה שום הזמנה לביקורת.

אני מביט בסירים שבתוכם האוכל מתבשל. וכמו כל דבר טוב, זו ארוחה שצריכה להתבשל לאורך זמן.

הבושיל נוטש אותי להמתנה, שהופכת אותי שבוי למחשבותיי.

אני מביט מסביב, בסביבה המוכרת.

השוט ההרוס תופס את עיניי, וזכרונות טובים שעולים בי, מביאים אותי לכאן.

זה זמן טוב לסיגריה, אבל שנה אני כבר לא מעשן.

אז אני פשוט מביט בבית השקט, עם הטלפון ביד, שכותבת לכם מילים חסרות משמעות.