חזרה למציאות

את דיוקנם של ארבעת החוטאים
אי אפשר לפספס גם בלילה מעורפל
ארבעתם עומדים על הר ושותים
שיכר ניצחון , את דם החלשים

ומתחת רגליהם מצאתי מנהרה
וממבט ראשון זה נראה כי קטן קוטרה מקוטר גופי
וכמו תמנון השתחלתי לבפנים , מרגיש איך עצמותיי כמו גומי נמתחות.
אחרי זחילה של ארבעה ימים , בחושך מוחלט וללא אוויר לנשימה הגעתי אל מול דלת קטנה.
מוכספת , מוזהבת , קטנה , פתאום גדולה.
ידית לא הייתה לה , גם לא אשנב או ציר .
מה לעשות , התחלתי לתהות , "לעשות , לעשות"
אילו יכולתי לקפוץ ממקומי הייתי עושה כך אבל גופי נתון לחסדיי הפיזיקה.
אך ליבי ממקומו ניתק לשנייה , נגע בכף רגלי וזינק חזרה.
"מי דיבר! " מיד התרעמתי " מה רצונך ? מה מיקומך?"
-"הרגע בחור צעיר , האם אתה מפחד מדלת ...? ללא יכולת לזוז ...?"
הדלת דיברה , וצחוקי התגלגל , רק חסר לי כאן ארנב לבן עם שעון.
ובמשך שעה קלה ישבנו אני ו... הדלת , והוא מספר לי על כל מי שעבר.
על חולדה מתבכיינת ועל חתול שחצן , על ארמידלו טיפש ששונא הוא את שמו ועל גור נמרה שמופיע כל פעם מחדש.
הוא לא היה מוכן לגלות מה עומד מאחוריו , מה מטרתו ("איננה קיימת") ומה מטרתי ("אני בכלל לא מכיר אותך").
התרשמתי שהוא מן הסתם יציר קסם הרי לא כל יום דלתות מדברות . וזו דלת שמדברת עם שכל , עם יותר הגיון מאשר לרוב הבריות.
"ארבעת החוטאים , אתה , משרתם?"
-"אני משרת את היוצא והנכנס!"
"וארבעת החוטאים , נכנסו או יצאו"?
-"זו שאלה של עילג מטופש"

"אני דורש להכנס !" ציינתי בקול גבוה .
-"אל תדרוש דבר! , פשוט תבקש... זה הרבה יותר קל ויותר מנומס ואם תסורב בקשתך אז לפחות גאוותך תשאר"
אז בצורה מנומסת ביקשתי להכנס , והדלת אל ממול עיניי נעלמה.
וראיתי מולי מפל מים ורוד , ציפורים צהובות ואת סוף המנהרה....


WILL BE CONTINUE