חזרה למציאות

שמסביב יש שקט מוחלט , כל צליל מקבל יותר משמעות.
כרגע - אני שומע שיר . אכתוב למענכם את המילים .
מי שיתהה , מי הלהקה... אשמח לחזור אליו.

Since the day of my departure
I've been stumbling through reality
I play my symphony in reverse
In search for that special path

Be gentle to the tear in this I
Lonesome arms, lost its wings again

Buy me a trip to the moon
So I can laugh at my mistakes
I can see the end from here
From this perspective it looks kind of silly
Satellites and astronauts
Tell me there are greater things ahead

Make me feel like a man
A silent cry from the middle of hell
I - the irony - I promise, I'll be mature
So please, invite me to your shelter again

Been hiding since I heared "never"
Take me back to yesterday, I need to grow

Steal my mask and make me pay
I need a new skin
or ill go insane

דרך מצויינת לגרום לעצמי להבין מה אני מרגיש.
המעידות שמקשות על שהותי במציאות.
הכמיהה לדברים גדולים יותר.
התלותיות הרגעית שבאה והולכת.
החיים כפארק שעשועים.
אלו אשר בקרסולה , מסתובבים סביב עצמם לשום מקום.
אלו בגלגל הענק , למעלה... ולמטה , הרבה למטה.
מכוניות מתנגשות ... (סתם אוהב את המתקן הזה...).

בימים מסויימים , אני צריך / חייב לבד. פשוט לבד.
בימים אחרים אני צריך שם עוד יד , שהיא לא שלי.
וזה בלתי ניתן לצפייה. משתנה וישתנה לנצח.
כמו העץ מבעד לחלון שמוריק את עליו , ואז משליך אותם , בצורה ראנדומלית , חסרי אונים אל הקרקע.
כפות רגלינו דורכות עליהם.
חורים של עקבים ושל שיני הכלב של השכן.

אבל על עלה לא נרחם , כי ככה רצה העולם.
ואני את עצמי לא מכיר , כי בכל יום אני לובש עור חדש.
יום ירוק , למחרת אצהיב , בעוד יומיים אתפורר כליל.

אבל תמיד אחזור אל העץ .
ענפיו , לי הם בית.
קיומו , כקיומי