zero tolerance

שכונה טובה בירושלים, הכל רטוב מטיפטוף אינסופי. אמריקנו חזק וכוס מים, ג'וינט והשלמת קריאה בכלוב. על השולחן.

משוחחת עם הכלב בקול רם. 

Zero fucks.

במסעדה ביסטרואית, עדים שקטים לזרם חלוש של אנשים שחוזרים מבית כנסת ב4 שפות שונות. זוגות מרוגשים נכנסים פנימה לדייט. רועדים מקור במיטב מחלוצתיהם.

שבת שלום.

הכלב נצמד אליי חזק. ערני אך רגוע, לשם שינוי. מסתגל למצב ומאמץ את התפקיד לברך את כל הבאים מכל הכיוונים בשירה וקפצוצים.

תכלס אמצע הרחוב.

קצות האצבעות קצות האף קצות הבהונות, מזכירות כאב ישן נושן שרק נחישות נעורים תפתח לו סיבולת.  בשביל להיות בחוץ.

סיבולת געגועים.

קר. שקט.

וכל זאת מסופר לכם, אהוביי,

בפעם הראשונה בהיסטוריית היקום,

בלייב.

**קידה קטנה עם מלמלה ויוניקלו**

חוץ מאותו צמר גפן שמבפר וסוכך ומסכך את הכל מהכל.

הוא הגיע לאסוף אותי, כמובן.

רכב ספורטיבי, קטן ורעשני. חיוך יפה, מטופח וריחני, עיניים טובות. מבטא מטמטם על עברית מצויינת.

זו פגישה ראשונה והסתבר מהר מאוד שאנחנו מחפשים דברים שונים. שלב אחר בחיים. תקופה. ובכלל לא הטיפוס שלי. חבל שלא דיברנו על זה קודם.

מזל שלא דיברנו על זה קודם.

4 שעות אחכ הסתבר שיש לנו הרבה על מה... לדבר.

לפגישה הבאה אף אחד לא הגיע עם אשליות. כמובן שבא לאסוף אותי. הפעם אליו. לא בטוחה אם מנסה להרשים אותי או לערער אותי בנהיגה הדבילית והילדותית שלו. כוסית האומץ ששתיתי בבית מתהפכת לי בבטן. טוב נו, שתיים. אולי שלוש. מהתנהלות השיחות בינינו צפויה כאן חוויה מטלטלת. אפילו אני צריכה לגייס קצת אומץ.

הדירה בנאלית. אירעית ומינימלית. כזאת של רווק בהפתעה, שחייו נשמטו תחתיו מבלי שהספיק לשים לב או לקנות רהיטים, כי היא לקחה הכל. לא, לא לקחה, אני נתתי לה.

מתיישבים. וודקה. ג'וינט. מצליחה להחזיר עומק לנשימה, הפחד קצת מתעמעם. גם האורות.

הוא יושב קרוב מספיק בשביל ללחוש, אבל לא נוגע. החיוך שלו כל כך חם. אש בעיניים הכחולות. כל הגוף רוטט מציפייה. אין ספק שהוא יוביל את הסיטואציה. אני צריכה רק לחכות. הוודקה צונחת בקיבה מצטרפת לחברותיה, הג'וינט עולה לראש ו.....זהו. בחילה. החדר מסתובב. לא רוצה להיחשף בחולשתי ולא מצליחה להרכיב משפט.

את  מרגישה בסדר?

לא.

את רוצה עוד שאכטה?

לא.

את צריכה להקיא?

לא.

אז תשימי את הראש רגע, תנוחי. אנחנו לא ממהרים.

פאק. רשמית זו הסיטאוציה הכי מטומטמת שהכנסת את עצמך אליה. טוב נו, השנה. הכי מטומטמת השנה. אבל את עוד לא הבנת את זה כי את כל כך מפחדת מה הוא יחשוב עלייך. שאת חלשה, מטומטמת, אבודה. מפחדת שיאבד בך עניין. כי פאדיחות. הדבר הכי גרוע בכל העולם מול גבר זה פאדיחות.

משעינה את הראש אחורה ומתרכזת בנשימה. התקרה מסתחררת ואני עוצמת עיניים. פאק. 

מרגישה אותו ממשיך לשבת לידי באותה תנוחה. מרגישה אותו מסתכל עליי. בוחן כל נים. מנחשת שמחייך. הג'וינט והוודקה לא עזרו- אני מודעת לחלוטית לעומק החרא שאני נמצאת בו. וכל החרא שיכול לקרות עכשיו. וזה יהיה החרא שלי והוא יהיה באשמתי. והוא כל כך מחורבן כל החרא הזה שאני עלולה גם לא לזכור.

אבל לא קרה חרא. ואני זוכרת הכל.

עבר זמן. משמעותי. אולי שעה.

המוזיקה ברקע. יד חמה נוגעת לי בכתף. קול עדין לוחש לי באוזן "תשתי". מיץ, מתוק, תרגישי יותר טוב.

שותה ומתאוששת. מנסה להתלוצץ. הוא בודק אותי, מסתכל לי בעיניים, מוודא קואורדינציה.

"לא עשה לך טוב ה"נייס גאי", הא?"

זה מה שנתת לי לעשן?! הנחתי שזה גראס, לא חשבת להגיד משהו?

"וואלה לא". עם המבטא. אבל עכשיו בסדר?

כן הכל בסדר.

אז את רוצה ללכת למיטה?

כן אני רוצה ללכת למיטה.

אם את מרגישה בסדר יש קצת קוק.

...

...

כן אפשר קצת קוק.

היה יושב, רכון, מעל שולחן העבודה.

פיסת סבון דקה, לסימון הבד הכהה.

זוג מספריים כבדים, כבדים, לחיתוך הגזרה.

מימין- מכונת ZINGER, על שולחן מעץ לבוד, בעל רגלי ברזל יצוק, פדל, גלגלת, מחט עצומה, לוק סטוק אנד בארל.

עיטורי נובו.

סובייטיים.

החלון פתוח, קשור בחוט למסמר בקיר.

כיוון מערב, רוח תמידית וצבעים מתגרים.

גזירים מתמוטטים לרצפה מהמשטח.

זמן, צבע ומסה מגדירים את המציאות.

הרדיו מנגן.

רדיו רק"ע.

הטלפון מצלצל.

"מי זה יכול להיות לכל הרוחות?!?"

"בשעה כזאת" (בכל שעה)

צווארון של מעיל פרוות סנאי צפוני צריך להיות צנוע.

כובע חורף שחור מפרוות כבש צריך לכסות טוב על האוזניים.

בארט צובל תכול לאישה צעירה- זה לא משהו שצריך להסביר.

כשהוא עובד- העולם עומד מלכת.

עלי התה שוקעים צונחים בקנקן פן יטרידו מנוחתו.

הארוחה לעולם לא תוגש לפני הזמן.

החדשות, ימתינו בשאגתן עוד רגע. שיתפנה.

אמן כלוא במציאות החיים.

נתקל בכשרונו ומעד על דעתו.

נכנע לפסיקה וכפר בגזר הדין

רק דבר אחד יסיט

יסיח

יעקם

יחניק את תודעתו.

הקטנה עם העיניים

הירוקות

התלתלים הסוררים

החוצפה הגמורה שיכולה להתקיים אך ורק בתוך יצור קטנטן שמודע ויודע, באופן מוחלט וחד משמעי

אין סופי וקיצוני,

שכשאצלך...

אפ'חד לא יתעסק איתה.

כי אתה איש גדול. אמן. וקיים רק בשבילי.

את נותנת. את רוצה לתת. את צריכה לתת.

אני נותנת משמע אני קיימת.

אני מקבלת משמע אני חייה.

זה אומר שמי שמולך מקבל משהו ממך. הוא צורך אותך

הוא צורך ממך אינטימיות.

גם היא, בסדר?

הוא צורך את הכרבול שלך.

את האורגזמות וגם את הזיופים- הוא צריך.

בשבילו.

אז הוא מוכן לשלם.

במטבע שלך.

את תקבעי את המחיר. את הערך שלך ואת התמורה, שתגרום לך לצרוך. את התמורה.

אם זה זוג משעומם שראה 50 גוונים פעם אחת יותר מדי. רווקה שרוצה/מוכנה להיכנס לתוך מיטה של זוג ולהיות בובת מימוש פנטזיות.

הם צריכים אחת כמוך.

מה לך יוצא מזה?

אם זה נרקיסיסט מסוגר שחייב לשרוט את המח של אחת שתתבונן בו בעיני עגל מזוגגות- בשאיפה עם קמטי ריכוז והשתאות.

בשביל לרפד את הכס שהוא יושב עליו.

הוא צריך אחת בדיוק כמוך.

מה לך יוצא מזה?

אם זה ילד כאפות שהגיע ל40 ו"הצליח" בחיים וצריך לסגור מעגל עם המין הנשי שלא שא אליו בנעוריו.

הוא ישמח לעשות את זה על הגב שלך.

כלומר, את, על הגב שלך.

את ממש הטיפוס שהוא מחפש.

מה לך יוצא מזה?

בקיצור למי יש נדנדה שבה שני הצדדים זוכים להיות למעלה?

אחרי סופש ארוך עם ביקור של ההורים

לילה לבן בלי שינה כי איך אפשר להירדם ככה

יום עבודה ארוך של ראשון

גוהרת מעל השיש

מורעבת מנגבת

כבד קצוץ (כן,של אמא)

בפיתה (כן, בפיתה)

ושוטפת את הגרון ואת הנשמה בארק.

בלי צלחת.

כי יש לי סגנון.

אלו הימים הטובים בתקופה זו.

וזה הקינק בימים אלו.

אני רוצה כלום.

פחד חדש.

איזה כיף.

ואת מגלה שאין לך כלים בכלל.

לא יכולת להכיל אותו גם היית רוצה.

אין לך הכלים להשתמש בו,

תרצי ככל שתוכלי.

הוא יפה וטוב,

הוא היקום בכבודו

אבל המרחב שלך לוקה.

הוא במלוא מובן המילה

בכל מישור ההתממשות,

אדם.

מעולם לא היה לך סיכוי,

אישה.

גם פה אחפור.

זה עוד לא נגמר

ה25 נרצחה אתמול

חסימות כבישים היום ב10:00

תבואו

תעזרו

תחפשו איפה יש באזורכם.ן

די