zero tolerance

אין לי יותר כח

במקום להיכנע לצורך,

אנחנו משתמשים בנשימות. תתרכזי בשאיפות ונשיפות מהאף. זה מכריח את הגוף להירגע.

המח לא מסוגל לחפור במחשבות כשהוא מתרכז בנשימה, שהיא פעולה אוטומטית בדרכ.

"נשמע כמו מדיטציה".

אנחנו קוראים לזה מיינדפולנס.

במקביל, תדמייני לך מקום בטוח.

זה לא יכול להיות המיטה. מקום שבו את רגועה, משוחררת, ומרגישה בטוחה. הוא יכול להיות אמיתי או מדומיין. הוא גם יכול להיות דמות, שתמציאי או שאת מכירה- שלא קשורים למחלה.

דברים, אנשים ומקומות- זוכרת?

צרפי למקום הבטוח, למרחב הזה, מילה. אחת שמשרה עלייך רוגע, שגורמת לך להרגיש בטוחה. משהו אבסולוטי.

תגידי גברת את עושה צחוק?

שלחת אותי לסשן.

אבל מה זה בדסמ, היא לא יודעת. לא מבינה.

רעיונות? הצעות? טקסטים? מאמרים? עזרה?

כמה. אני. קשה.

עם עצמי.

שנה חדשה.

בחורה בשיקום.

אשה שנחוץ לה הרבה מסקינגטייפ. אולי קצת דבק חם.

הקומפוזיציה נהדרת. מאוזנת ומרגשת,

ועשויה משברים.

פיזיותרפיה לנפש כבר עייפה ופקעה וכבר השאירה צלקת משלה.

מה שהיה גמיש כבר נקרע

ומה שהיה קשיח....

היה.

"אין תרופה לאבן בנפש,

לזה אי אפשר לעשות הפלה".

אבל יש תקופת שיקום.

בסט קייס הצלחה חלקית.

כי נקודת ההלחמה, החיזוק או המודבק,

לנצח יהיו נקודת כשל פוטנציאלית.

פוטנציאל סופו להתממש.

די לזרוק אבנים על בתי זכוכית.

בחורה בשיקום.

אשה שנחוץ לה הרבה מסקינגטייפ. אולי קצת דבק חם.

הקומפוזיציה נהדרת. מאוזנת ומרגשת,

ועשויה משברים.

פיזיותרפיה לנפש כבר עייפה ופקעה וכבר השאירה צלקת משלה.

מה שהיה גמיש כבר נקרע

ומה שהיה קשיח....

היה.

"אין תרופה לאבן בנפש,

לזה אי אפשר לעשות הפלה".

אבל יש תקופת שיקום.

בסט קייס הצלחה חלקית.

כי נקודת ההלחמה, החיזוק או המודבק,

לנצח יהיו נקודת כשל פוטנציאלית.

פוטנציאל סופו להתממש.

די לזרוק אבנים על בתי זכוכית.

נאלצת בעיניים עצומות לפסוע אחורנית,

כפות רגליי חשות-מנחשות את הקצב, הגודל והכיוון של התנועה הבאה.

התנועה שתסגור מעגל לכיוון שלך.

אני לא אדע מהו.

אם אפתח עיניים אתבלבל,

ואפול.

אשבור את הקצב, תאלץ לאלתר בזריזות ובחן.

רגוע, מחוייך, בטוח ובוטח.

במעידה תמיד האחיזה תהפוך ללפיתה, עוד יותר חזקה בגבך.

מנסיגה את ציפורניי בחזרה, כפות רכות.

ונשימה עמוקה משותפת, מוודא שתפסתי בחזרה את החוט

לצעוד איתו אחורנית בעיניים עצומות.

פאוזה, אחריך.

הגוף מרחף והלפיתה איתנה, שלא אתרחף לי גבוה,

ואפול.

הבהונות מדגדגות את הרצפה בקושי, מרוכזת רק בשמירה על היציבה, שלא אסתבך,

ואפול.

הלב רודף אחרי הסחרור, מנחש את הנקודה בה יהיה בשניה הבאה.

אין צפי למכה שתגיע בגב. היא תמיד מגיעה.  

אתה רק בן אדם. גם אתה עלול לעוף אל תוך עצמך ולא לשים לב.

לא לראות. אפילו בעיניים פקוחות.

מול כלוב הנמרים בגן החיות התנ"כי, התחננה להיכנס איתם לכלוב. ללטף אותם, שלא יהיו יותר עצובים. אך הלפיתה במותניה לא הרפתה, גם אחרי שוויתרה (היא רצתה להתכרבל ולהתנחם בחומם גם, אבל את זה היא לא אמרה).

בגן הפסלים ריחפה מעל מקפצות בטון ישרות זווית לתוך תהומות חצץ, אך הקפוצ'ון האדום נחטף באויר באחיזה חזקה כל פעם שעפה בקריאת תיגר. תלויה באוויר רפוית גפיים, עם עיניים נוצצות ולחיים אדומות של מאמץ והתרגשות. של חופש ממוסגר.

אין סיכוי שתיפול מהמעקה של המרפסת בקומה שניה, כשהיא מדגימה איך עושים בקרקס, ותתרסק למדרכה, מעוכה. היא תיפול- אם בכלל -לתוך חיבוק, בצד השני של המעקה. תמיד. כמו לחם עם חמאה על הרצפה.

בים רצה חזק לתוך הגלים בידיעה מוחלטת שהיא יכולה לשבור אותם. אחד אחד, כמה שיגיעו, עד אין סוף. עד שקול חד, רועם וחד משמעי משך אותה חזרה לחוף.

לא משנה ההרפתקאה שתחפש, היא בלתי מנוצחת, לא יהיה בה פחד. חייה הם אקסיומות של אמון עיוור, טוטאלי, אין סופי, של מסגרת תומכת, מגנה. לעד.

יום אחד, בהרפתקאה אחת,  הערסול נעדר, היד החזקה חסכה את כוחותיה. הקול הרועם והחד משך לכיוון הלא נכון. לקחו לה את האור ולא היתה בחושך אף רשת הצלה. המסגרת התפרקה.

אז אשאר עם הפסנתר בבית. אין שם אף אחד והוא הוא, יהיה לי לכנפיים. לא צריך נמרים, אסתפק בבובה רכה. הים גדול ואני קטנה, מגובה כזה אפשר רק להיפצע, מה שעולה חייב לרדת. זהו, החלטתי, לא יהיה יותר זנב שאפשר לתפוס, ופשוט לא אתנדנד יותר מהמרפסת.

הפסנתר כבד, ובעל טינה. הוא דורשני וכוחני, קשה ומקשה. הוא זוכר, ולא סולח. ככה אי אפשר לנצח, אבל אולי יום אחד הוא ירשה לה לעוף. אם לא תצייתי לו לא תוכלי לעוף שוב. אולי אף פעם.   

בסוף הכל התיישן, נשכח ונקבר. היא נלחמה בשיניים, ולמרות שקצוצות עד זוב דם- גם עם הציפורניים -וקיבלה את הכנפיים. עפה ומצאה לה אורות אחרים, חילופיים. את הפסנתר הכבד השאירה מאחור, נטוע ודומם. במקומו המציאה לה כלוב קטן, שהחופש שאיבד את מסגרתו, יוכל בו יתנחם.

כך עברו שנים, והחופש איתה. התחזק והתפאר, עורר באחרים אימה, הערצה או זעם. כי מתוך כלוב החופש לא יכול לברוח לה, היא לא צריכה יותר שום רשת הצלה. והיא זרחה. גידלה ציפורניים. אדומות ומבריקות וגם למדה לגרגר. לקפוץ גבוה ומעל כל תהום לדלג בקלילות, גמישה בנקיקים ואיתנה מול הרוחות. יכלה לשאוג שאגות עמוקות, מרטיטות, שהניסו כל איום, הכניעו את הרעות החולות.

כך החופש גדל, התעצם. היא לא הבחינה מתי, את הכלוב הוא ריסק, מוסס והשתחרר.

רסיסים של ארבעה עשורים

פירורים של הבטחת נעורים

ונשאר רק צל עצוב שלא יודע כבר אם חזק וחופשי הוא

או אחר

שמאלץ של נשלטות-מה

הייתי צריכה לעשות ילדים לראשון, להיפטר ממנו, מכל השאר, ולהתקדם עם חיי.

במקום זאת, אני אוספת פירורים כבר עשורים

מכל הלא פנויים רגשית

כל האוטיסטים בלב

ואומרת תודה.

תודה רבה.

עם דמעות בעיניים.

מצפה עדיין למצוא את ההוא שישתדל לא לדרוס אותי בדרך. רק שישתדל. אחוזי ההצלחה לא רלוונטים.

רק...תראה אותי.

זה כל מה שאני מבקשת.

ומקבלת פחות.

(לא, עדיין לא אובדנית)

תדמיין שיש לך אקווריום גדול ועגול בידיים. הוא כמובן מלא במים, ושביר.

וממש כמוך גם לו, לו ולו. גם להוא, יש אקווריום גדול ועגול בין הידיים.

מלא במים.

מדי פעם הוא נהיה כבד, לא נוח.

להניח אותו אתה לא יכול - הוא יישבר במקרה הטוב. יילקח מיד במקרה הרע.

ואז לא יישאר לך כלום.

יש רק דבר אחד שאפשר לעשות,

לעשות שיהיה קצת פחות כבד, קצת פחות לא נח. 

את המים- אתה לא יכול לשפוך.

המים חייבים להיות בתוך... משהו.

איזה כלי.

כלי קיבול.

רצוי אחד עם סיבולת. יותר טובה משלך, או משל האקווריום שלך, אחרת זה סתם, יחזור להיות לא נח.

לך.

מה בסך הכל צריך בשביל שיהיה לך נח?

אתה מנומס ומטופח, חביב ופתוח.

כל נושא שיחה הוא רלוונטי ועל כולם מגיעה לה מחמאה.

זה לא כל כך משנה בדרך לאן היא היתה,

היא תמיד תוכל להגיע לשם מאוחר יותר.

אתה אפילו תשב ותסביר לה,

את כל הטעויות שהיא עושה. אתה בעצם רק רוצה לעזור.

תלמד אותה את כל מה שלא הצליחה לתפוס עד עכשיו.

עד עכשיו, שנהיה לך לא נח.

ואת - אין לך אקווריום.

כל מה שיש לך, זה את.

את תכילי, תספגי ותסחבי מה שצריך.

בסוף הוא ישתוק. יפסיק. יילך.

והאקווריום שלו יילך איתו.

קודם כל תגידו מזל טוב שתכננתי לכתוב היום.

אחר כך תגידו מטומטמת, למה את לא שולטת בעצמך.

ברגשות שלך.

בנוזלי הגוף שלך.

בג'ורא שלך.

תחליטי מה את רוצה

Keep your eye on the ball

אי אפשר להתחרות במשיכת חבל עם עצמך.

לאכול עוגה ולהשאיר אותה שלמה.

להיות בשני מקומות בו זמנית. גם לא רעיונית.

לרקוד על שתי חתונות ולזיין את הרבנות בתחת.

להיות שני דברים בבת אחת וגם להיות צודקת. או שלושה. או טועה.

מה זאת אומרת למה? מה זאת אומרת שולטת? 

בשביל מה אתם חושבים שבאתי.

סתומה. קהה. חלודה.

על סינדרום חורף אספר לכם מחר.