zero tolerance

יש אהוב שולט.

יש אהוב זוגי.

ויש שפוט.

אין תלונות.

זו תהיה השנה נהדרת.

בטח יש לה תחת.

וברור שהיא מגלחת.

היא קטנה וקופצנית,

אופטימית וחייכנית.

היא לא מקשה ולא מרצה.

היא גם לא שבורה, שרוטה ומרוטה.

הכל איתה קל,

כבר לא תהייה כאן מחר.

היא לא שואלת שאלות קשות

ולא עונה תשובות מרסקות.

זה לא משנה איפה ועם מי היא היתה,

כי מה זה חשוב, היא לא שלך.

בטח תקבל ממנה את מה, שאני

שוברת, חוסמת וגומרת .

ברור שהיא כל מה שאינני

והלוואי וזה היה אחרת.

אז לך אליה אהובי.

תן, קח, קבל והיגזל.

לך אליה אהובי.

רק תחזור שמח, חופשי

ועדיין שלי.

לא יודעת מי או למה שמו אותי שם,

אבל היה לי חדר פרטי, עם שירותים פרטיים.

בכל אופן אחר זו הייתה פנימייה.

מה לי ולגור בתנאי פנימייה? אשה בוגרת. והקבוצה שלי הם היו בגילי. אבל הם התנהגו טיפש עשרה. טוב, יותר כמו טיפשלושים.

והמקום היה בוגרשוב, אם בוגרשוב היה במנהטן.

והיה משעמם כל כך.

מוקפת בשטנצים שיטחיים. מי שידע לגרום לי לגמור כבר מזמן מיצה את תפקידו. 

ותמיד היה רעש. הו כמה רעש.

לבשתי את החצאית הארוכה מדי והלכתי לשוטט. בדרך תיקנתי כמה סיטואציות, עזרתי בכמה מצבים ואירועים, של א.נשים שלא ידעו להתמודד, או לפתור, או סתם טיפשים. תיקנתי גם גדר.

אחרי שנכנסתי לבניין של הילדות בשביל להשתין, בנוכחות מספר גברים מסוקסים שהוכיחו את עצמם כפועלי בניין, כי שם אין דבר כזה "פרטי", התחלתי לדדות חזרה למקום שלי, חוככת בדעתי אם לדווח או לא לדווח על זה. כמה אחריות יש לי לטובת הילדות, וכמה זין אין לי להתמודד עם זה.

ובעודי שפופה כך ברחוב סואן שנגמר בים, הרמתי את הראש וראיתי בצד השני של הכביש אותך. מחייך אליי, מתחת לצילו של כובע.

חייכתי חיוך כואב, תפסתי את החצאית בשתי ידיים וחציתי בריצה. חיבוק דב מצמית, ארוך וחזק. תופס לי את הפנים לבחון, לראות שהכל בסדר, שהכל במקום. מחכים לקפה שהזמנת בינתיים, אתה מחזיק לי את היד חזק מדי. שותה כל שנייה איתך, לא מורידה ממך את העיניים, כמו חיילת או אסירה שקיבלה ביקור, שמן הסתם יהיה קצר.

ואז רגע. כמה זמן בעצם יש לך?

"3 שעות."

3 שעות עונה הד בראשי.

נו, מה, אז בוא, בוא נלך מפה, בוא נלך למקום אחר.

"סבלנות. מחכים לקפה."

בגיל 13 בערך, משחק את המזוכיסט בסצנת רופא השיניים של "חנות קטנה ומטריפה" המקורי משנת 1960.

אני לא אישן יותר.

אף פעם.

גיליתי משהו חדש.

כלומר, לימדו אותי משהו חדש.

כלומר bent, לימד אותי, משהו חדש.

וכמו ילדה קטנה, חסרת סבלנות, חסרת דחיית סיפוקים, הרטיבו לי את הבוהן ומיד רציתי לקפוץ ראש.

והתרגיל לא איחר לבוא.

אלם.

וכמו אותה ילדה קטנה, חסרת סבלנות, בורה ואמיצה, כשעומק התהומות מתגלה, אז, רק אז, הראש מתחיל לעבוד.

וכמו בתזמון מתוזמר מראש, כמו שומע את הפעימה שהוחסרה, מצרף את הטקסט הזה:

"כן, אבל הרעיון, של לצייר לך גבות ממחטים, ולקשור אותך, לשים אותך על משהו שיאפשר לך מצד אחד חצי שכיבה ישיבה, ומצד שני תחת וכוס באוויר, מפוסקים, זמינים, ואז כשאת קשורה לחלוטין ככה, המחטים בגבות עמוק בפנים, להכנס לתוכך, לזיין אותך, להגיע לנקודה הזו שאת כולך מחוסרת אוויר ומרוכזת בי, בזין, בנוכחות שלי שבך, בהנאה.
ושם ממש שם, להתחיל לשלוף את המחטים, אחת אחת ולאט.

להמשיך לזיין אותך, כשלאט לאט הדם שוטף לך את העיניים.

לנשק אותך, מצח למצח, לקשט את עצמי בדם שלך, להרגיש אותך פועמת לי על הזין. ואת הטעם של הדם שלך על השפתיים.

והידיעה המוקדמת מה זה יעשה לך, לעומת הציפייה."

כל המנגנונים המשומנים קפצו לדום. המח רץ, הכסא נרטב.

פעם מזמן, כשגיליתי את הכלוב, תיארתי גבול של דם. כי איך דם יכול להיות מיני. איך. כי אם יש דם אז משהו לא בסדר.

והטיפות הקטנות שדגדגו לי את השד, כשהמחט הראשונה יצאה, השניה, השלישית... השאירו אותי שיכורה. מסוחררת. מסופקת מחד ומורעבת לחלוטין מאידך. כמו להרגיש את הגלים בים בפעם הראשונה. הגוף תשוש והשכל רך. כל העצבים חשופים, ערים. זה היה גראנד פינאל של היום הזה, והוא נחת ממאה ל0, בשש מחטים.

המח נאבק בעצמו. מה בין טיפה מדגדגת שד לדם בעיניים.

מה בין השקט החללי והריכוז האסוף בזמן שליפת המחט, לטלטלה רב מימדית שכזו.

בהינד עפעף והיחסר פעימה מריחה את הריח. מרגישה את לחץ המשקל בנקודה הזאת במצח. בדיוק באמצע. הריאות שורפות.

ולא יכולה לזוז.

"פאק."

"לאמאמינהלך."

"נשמע פסיכי."

זה הכי טוב שלך מח?? באמת?!

"פסיכי טוב", הוא מתקן את עצמו.

"אני אוהבת שאתה מכניס לי כאלה דברים לראש". 

שתקי.

"לא יכולתי לחלום את זה".

אוי לא.

"ספקנות...?"

וכמו תמיד, מחוייך, סבלני, מערסל,

"עכשיו תכתבי את זה מהצד שלך".

#

מחט. ועוד מחט, ועוד מחט.

יש לך מחטים בפנים. בובה כלואה, צעצוע מקושט.

אל תזוזי גם אל תעווי פנים.

אבל החיוך בלתי נמנע, כשהידיים תופסות חזק בקרסוליים. כשהירכיים הכואבות, ורודות, סגולות וכבולות למסגרת. 

כשהראש נבלם במקום בכל תנועה רפלקסית אחורה.

כשהדופק פועם באוזניים והעפעפיים חסומים בסורגים.

כשהעור הקר פוגש את חום החיבוק המוחץ והריאות מתרוקנות.

והעולם נהיה קטן קטן לכדי הרגע ומלא מלא.

בך.

רק החיוך חופשי

לפגוש את החיוך הרשע שלך

וכל הגוף שלי פתוח, כנוע, מסור, אומר תודה.

ואז, מחט, ועוד מחט, ועוד מחט. פעם מכאן ופעם מכאן.

החיוך הרשע מתרחב והעולם נהיה אדום. ושחור. חריף ומתכתי. הדם פועם באוזניים ומדגדג את הפנים וכל הגוף נרעד ונחבט ונשרט עם כל נגיחה

עמוקה, יציבה.

והחוץ מתערבב עם הפנים והחיוך מאדים.

כל הגבולות מיטשטשים, נמתחים ומובסים.

ויש רק אחד כזה,

שיכול להכניס לי לראש, ולהיכנס לי לוורידים.

#

אתה לא רואה? אתה לא רואה את הספינה הטרופה תועה בחושך?

אתה לא שומע? אתה לא שומע את קינות השאול הבוקעות מעומק בטנה?

אתה לא מבין? אתה לא מבין שהקליפה היפה מתפוררת ותחתה חורים חורים?

אלפי מילין היא צפה בכוחות עצמה, מושכת, קדימה, הלאה, ועומדת במקום.

מה היא,  בלי ספן.

יא מחבקת עצים!

שלוש, ארבע

כלבה אגוצנטרית!

חמש, שש

נפקנית חצופה!

שבע, שמונה

טינופת מופקרת!

תשע, 10.

20.

30.

40.

50.

מחבקת את העץ חזק חזק.

שבבי הקליפה חורטים בעור עם כל תנועה נרעדת.

ריח עפר רטוב ואקליפטוס בנחיריים.

ענפיו הגמישים והחריפים מסמנים אותך עם כל שריקה באויר הפתוח.

הבריזה מדגדגת בשיער ובין הירכיים.

השמש מחממת את הגב הבוער.

העונש ראוי, הרווחת אותו ביושר.

תלמדי להישמע להוראות.

60.

70.

80.

90.

100 מטר.

את הראש של הבס בין הרגליים.

לשחות בדבש הזה.

ולצוף.

אין יוצאת ואין בא.

אין מגע, אין נחמה.

פורקן חיוור, נואש, מעביר את הזמן ומעצים את החוסר בחום. בחוזק. בשליטה.

מזל שהבית לא קטן, והגינה עצומה. יש מה לעשות,  משעמם לא יהיה.

מסתובבת במעגלים גדולים, יחסית לכולם, סביב עצמי. מרגישה עליונית כל כך הרבה מעל שארית העם,

הספונים בדלת אמותיהם, עם כיוון אוויר אחד למרפסת של השכנה, ועוד אחד למדחס של הירקן.

המטבע הנחשק הוא מרחב תנועה. אוויר לנשימה. שמש לספיגה.

ולי, יחסית לעם יש המון. כמו כל מגדל שנהב הוא בודד וקר. צופה בפרכוסים הנואשים שם למטה, ממרומי השקט שלי, לבד, מנהלת משא ומתן עם עצמי, האם ידי בכלל על העליונה.

קרקע פוריה לשדים שעל גחונם מתפתלים,

בציפורניים חדות ומטונפות מצמצמים את הטבעת, תוקפים את הבטן הרכה מכל הכיוונים.

אבל אני אשרוד.

יש מה לעשות, משעמם לא יהיה.

השקט הזה מתאים לנו, כך תמיד היה.

ההחלטה גמרה אומר והמותניים שונסו. הראש והלב חמושים בנוגדני שדים, נחושים וחזקים, חיילי אור ותקווה.

יש תכנית, יש לו"ז. היום שאחרי כבר יגיע מעצמו, צריך רק לשרוד את המערכה.

ופתאום דפיקה בדלת.

איך...? מי?? מ...מה???

מאחוריה עומד חיה רשע.

בציפורניים שלופות ושיניים חשוקות, ברעד שקט של איפוק אין סופי.

ההלם משתק, מאלם. ולפני שיש זמן להגיב הוא אומר, תשתקי.

תתפשטי מבגדים.

תתלבשי מיגונים.

ותשבי כאן למטה.

מולי.

מתרגשת כמו ילדה,

תלתלים שובבים ועיניים נוצצות.

מה הבאת לי?

נכנס בשקט ולאט,

דלת, תיק, כובע, אויר.

נו, מה הבאת לי?

קודם כל קפה,

אי אפשר לקפוץ ישר להארד קור.

מה, רק תיק אחד?

מקפצת מסביבך בחוסר סבלנות,

יודעת שגם הפעם אין לי סיכוי.

אבל מה הבאת?

מתחיל לפרוק בצורה מסודרת,

אחרי שבדקת שהכל כבר במקום.

ממה תתחיל?

נשמעים ניגונים חלולים,

נקישות גבוהות, של מתכת במתכת.

מה...מה הבאת...?

החיוך המרושע ממסמר אותי למקומי,

זה שאהיה בו רוב היום.

איך זה ירגיש?

יד ועוד יד, נקשרות בשרשרת נוצצת.

השולחן מעוטר בתכשיטים בוהקים.

אפשר להתחיל?

הברזל קשה וקר, הוא לא עושה הנחות.

זה קצת אחרת הפעם, ילדה.

מוכנה?

כל העור צמרמורות,

החדר קר ואני מזיעה.

יש בקשות?

הופכת בראש, את חומרת המלכוד.

בין הפטיש לסדן, מה שתביא -

אני מוכנה.