|
|
|
ואז כתבתי לו: "בא לי שתבוא כמו בפעם הראשונה, כשחיכיתי לך עם כיסוי עיניים, בלי לדעת איך תריח, איך הגוף שלך ירגיש ואיך הלשון שלך."
ואז הוספתי: "גם בא לי לאכול שניצל עם פתיתים."
כזאת אני, מדליקת גברים.
(והוא רק נקרע מצחוק ואמר: מטומטמת. בלי לדעת שאני באמת כזאת)
#סיפוראמיתי
(בתמונה: לא אני, לא הבחור שיש מצב שהוא מחפש שם שניצלים בקימונו ועל הקיר: מתכון לפתיתים, או שקר אחר. אני לא באמת יודעת יפנית)
אין לי באמת יום הולדת היום!
כנראה שזה סתם תאריך שזרקתי בהצטרפות לכאן.
אבל אם בכל זאת אתם מתעקשים, לא אתנגד לקבל
מתנות כמו מלא גברים כריזמטיים וחתיכים להחריד.
אה, אין כאן?
נו שוין, בינכה אין לי יומולדת.
#סעמק
פנטזיות הזויות ולא ממומשות שרצות לי בראש כבר יותר מדיי זמן:
שליאור רז יבוא לצעוק עליי וישלוף מולי אקדח כשאצעק עליו בחזרה
(הוא יתרשם מהיכולות המהירות שלי להתקפל על 4 ולהתכדרר מתחת לרגליים שלו)
שעמיר לב יבוא לישון איתי כפיות בלי להתקלח לפני
(אני רוצה את כל הריח של הזיעה, הסיגריות ואבק הדרכים)
שיואב לימור יכניס אותי לאמבטיה, יחפוף לי את השיער ויעטוף אותי במגבת ענקית
(אני בן אדם חולה)
שזיו קורן יריב איתי באמבטיה שאני חייבת לסמוך עליו ושהוא חייב לגלח לי את הרגליים.
(וכשאיחתך הוא ילקק את הפצע ואנשק לו לשפתיים מלאות דם)
#איןליבאמתשיערות
שאסף גרניט יצמיד אותי לקיר, יחנוק אותי וישפריץ אותי
(עד שאנזל מהעולם הזה)
(למה, למה אני לא יכולה לפנטז על זין. על זיון. על משהו כל כך בנאלי. סעמק)
(בתמונה: לא אני ולא יואב לימור חופף לי את השיער)
Yes Yes i like this
יאללה. תמשיך.
#כזה.בדיוק.
(כשאמנות מחרמנת)
אחרי שביקשת ממני תמונות שלי על הרצפה עם קוקיות
כדי שאוכיח עד כמה אני רעבה אליך והיית בטוח שאלך לאונן את עצמי לדעת,
קמתי מהרצפה, תפסתי את השואב והתחלתי לנקות.
אחרי הכל מדובר באישה וחתול שמשירים שיערות על מרצפות לבנות.
#מהחשבת
כשהגוף רעב למגע אני נעשית יותר חדה.
הכתיבה שלי מושחזת, הרעיונות עפים אחד אחרי השני ברצף.
אני יעילה, מסיימת משימות, שוטפת רצפות, משחיזה ציפורניים בקירות, מנהלת עשרות שיחות.
מצד שני,
אני כל כך חרמנית שלפעמים אני מרגישה שהבא שיזיין אותי יעשה מצווה.
פיקוח נפש, אחרי הכל.
(גם המתת חסד)
אנשים נורמלים מתחרמנים מפורנו.
אני מתחרמנת מ-'פגוש את העיתונות'.
שזה זמן ממש טוב
לומר תודה
לאלוהים, או לקארמה או לטבע או לזה שיושב למעלה (אתם תבחרו)
ששוב בחר לשמור עליי
ועל הלב שלי.
שהראה לי (שוב) שמה שמתרחש מאחורי מסכים זה לא המציאות,
שאשליית הרעב והצורך בכיבוש גדולים פי כמה מהאנושיות ומהחברות.
ושכל מה שקורה - קורה לטובתי.
(ולו היה שבריר של שנייה, קצה חודו של סיכוי שאי פעם מישהו ישבור את שריון ה*עקשנות שלי להיכרויות כאן בכלוב ואתן לו פתח ללב - אפסו הסיכויים. וטוב שכך.)
*זו לא עקשנות. זה הראש שמגן. שמכיר את החומר האנושי ויודע שמוטב יהיה לוותר.
'תראה,' אפתח במשפט וכבר ארגיש את בית החזה שלו מתמלא באוויר לקראת נשיפת בוז
'אני לא יודעת אם אני רוצה להביא ילדים. אתה מבין, אני צריכה את החופש שלי, עוד לא טיילתי מספיק, וילדים זה מלא חרדות ואתה יודע שאני חרדתית ומלא בעיות ובלאגן ופתאום
לא יהיה לי זמן לעצמי ואם אחטוף דיכאון אחרי לידה ואם יהיה לי סרטן ואמות כשהם עוד קטנים ואם הם יצאו ממש מכוערים או לא מקובלים חברתית ועוד לא דיברנו על האפשרות
של אוטיזם ומה נעשה אם הם יהיו על הספקרט..אח! בשביל מה הסטירה הזאת היתה טובה עכשיו?!!!'
'יאללה די די סתמי כבר ותני לי להיכנס לך בין הרגליים ולגמור שם. בשביל מה עשו אותם עם רחם אם לא בשביל להביא ילדים?!
אח, חשבתי שלקחתי מטומטמת, לא חופרת. איפה מחזירים?'
(במקום כותבי מילים, תביאו לי חובטי ישבנים. ושיהיו פשוטים. שלא ידעו לכתוב מילה)
*בטהובן, נראה אותך ממשיכה את זה.
יום יבוא ואתה תבוא.
אדע לזהות אותך מקצה החדר כמו בסרט.
הבר או המסעדה יהיו מלאים באנשים, אתה תשב בקצה הבר, המבטים שלנו יצטלבו ופשוט שנינו נדע.
ואני אבוא אליך
ואספר לך כמה קרפדות נאלצתי לנשק עד שמצאתי אותך.
ואתה רק תביט בי במבט עמוק וחכם ותאמר:
"איכס, יא מגעילה. מה את מנשקת קרפדות? הן גרות בביצה, הכל מחלות שם. יאללה יאללה לכי לכי מפה"
(רומנטיקה במיטבה)
