לפעמים בלילות כשהוא נוטש אותי לטובת השינה בזמן שאני מתחזקת לילות לבנים כיאה לרגרסיית ימי החופש הגדול של גיל 16 שאני חווה
(הכוללים בין היתר, אכילה בשעות לא הגיוניות, רביצה, כתיבה וסמים קלים)
אני חוזרת לאחור אל היסטוריית ההודעות שלנו.
חודשים ארוכים של אינסוף מילים שנכתבו ונשלחו.
ויש ימים של למעלה מ-50 הודעות ויש חודשיים של שתיקה.
לפעמים אני חושבת שאנחנו נמצאים בפלטפורמה הלא נכונה.
יותר מפעם אחת אמרתי לו שהמילים שלו לא ראויות לכאן, שלו יכולתי הייתי נותנת להן במה הרבה יותר רחבה.
אבל לו זה לא משנה, הוא מסוג האנשים שכותבים למגירה לעומת הגרפומניה שממנה אני סובלת
(אם הייתי כותבת רשימת קניות לסופר, סביר להניח שהייתי מפרסמת גם אותה)
אני משתעשעת במחשבה שיש מישהו שם שקורא את תכתובת המילים שלנו ותוהה לאן הסיפור שלנו עוד יתפתח.
ואותו אני משתפת שיותר מפעם אחת אני מדמיינת אותו כדמותו של אליק, יושב מול שולחן הספרים הכבד, בחלוק ומקטרת, הוגה וכותב
ואילו אני בדמותה של אילנה החיה בין שני עולמות, שופכת מילים בלי הכרה, מנסה להסעיר את הרגש שלו ללא הצלחה.
(בסופו של יום תמיד הייתי שייכת לספרים)
יש המאמינים שהשליטה ניתנת תחת חדר משחקים, משחקים, מזרן וחומר סיכה.
ויש את השליטה הניתנת בדרך אחרת, אולי יבוא יום ואדע להסביר אותה, את העטיפות המתקלפות לצד הקורים המתהדקים.
יותר מפעם אחת אני שמה לב שאני מגלה לו הכל.
"אם יום יבוא וניפגש, זה ירגיש לי יותר עירום מעירום" אני כותבת.
"אין בעולם דבר מרגש יותר מהעירום המיוחד ההוא כשכל הקליפות מתאיינות ואת חמושה רק עם מבט בעיניים." הוא עונה
"איך אוכל להביט בכלל בעיניים של מישהו שיודע הכל עליי?" שאלתי
"With some difficulty" הוא ענה.
והרגשתי איך הנשימה משתנה לי כשדמיינתי את הרגע הזה.
"פחד אלוהים" כתבתי.
"בדיוק"
הוא ענה.
ועזב אותי לטובת השינה.
(אם הייתי יכולה לתת המחשה ויזואלית לשיחות שלנו, זו היתה התמונה)
