מלכודות של מילים

It shouldn't need to be so fucking hard
This is life on earth
It's just life on earth

(מעטות הפעמים שאני שמה פה שירים, אבל כל אחד צריך תזכורת לפעמים. גם. אני. לעצמי.)

ומתחיל לזרוק זין: 

שולט: "שמע אחי, לא יודע מה לעשות, אני פונה, פונה פונה פונה ואף אחד לא עונה לי בחזרה. נראה לי שמשהו מקולקל באתר הזה"

קופי: "מה כתבת על עצמך בפרופיל?"

שולט: "שמתי שיר יפה של שושנה דמארי, למה שפחות אוהבות גבר רגיש שמפרסם שירה, בגבולות שמתי 67 כדי שתראה שאני מצחיק ובחדשות כתבתי קשת 12"

קופי: "נו ברור שכחת את מילות הקוד שמרטיבות להן את התחתונים."

שולט: "וואלה?" 

קופי: "וואלה. יש ארבע מילים שישר מפילות אותן: 

מנטור. מוביל. מחנך ומעניש. 

לא שמת אותן בפרופיל, לא קיבלת כלום." 

שולט: וואלה! תודה אחי. 

קופי: מה תודה, למי לשלוח את החשבונית? 

ומועילים

וספרו לי על פתרונות קסם שאתם עושים כדי להשתיק את השפחה הצורחת, המייבבת והגונחת שלכם

בהנחה שאתם גרים בבניין בשכונה בורגנית, בה מעירים בכל דקה בוואטסאפ על קדיחות, נביחות וצעקות. 

עד כה נוסו: 

- מוזיקה בווליום (התלוננו על המוזיקה)

- סתימת בדרכים יצירתיות ומשונות (זה לא יודע להחריש צלילי חבטות) 

- כרית, מגבת, בלטה ושק גופות לכיסוי הראש (לא באמת שק גופות, אל תקבלו לי פה רעיונות) 

תודה!

אני רצינית!!1 

בתמונה: רעיון יצירתי. 

אתה פורש עליי את הגלימה שלך

לפעמים היא נעימה כמוך פוך מלא בנוצות

ולפעמים היא כבדה, מכאיבה ומציפה בריחות וזיכרונות.  

אתה פורש עליי שמיכות 

ופורש יד מלטפת על ראש

"את יודעת מה קורה כשאת רכה ונעימה, נכון?" אתה שב לשאלותיך הברורות מאליהן. 

"כן" אני לוחשת "אתה נעשה אכזרי ודורס"

אני נוזלת תחתיך ואתה פורש את כף רגלך בעוצמה עליי. 

אני פרושה לפניך 

ובמיומנות של מנתח אתה אוחז בסכין ופותח אותי מהגרון ומטה

פורס לצידי את איבריי

כמו שוחט מיומן באיטליז בוטיק מקומי

חוקר אותם במבט מעמיק 

(כן. עד לשם הגעת)

"איך תלכי עכשיו כשאת ככה?" אתה שואל

בזמן שאתה פורס את ירכיי,

ויודע 

שמהרגע שבאתי, בכלל לא התכוונתי ללכת.

(נתן יונתן)

אתה יודע, מה שהכי הייתי רוצה זה שתעלה מולי פתאום

כי באותו הרגע ההיררכיה זרמה לך בדם והניעה את קצות האצבעות אות אחרי אות במקלדת. 

הייתי רוצה שתעטוף אותי בגלימת האדנות שלך.

כי החלטת שעכשיו אתה רוצה. אתה מחליט. אתה קובע.

ובמסע שלנו, אני מלהגת, מתפתלת ומלהטטת לך מילים בזמן שאתה

יושב, שותק, לעיתים מחייך ומכוון את השיחה דרך נתיבי הלב והראש, מנסה ליצור הסכמה עם  שניהם. 

אתה יודע, במציאות,  מספיק מבט אחד. 

מבט אחד שיוצר פריז לסצנה והכל עובר להילוך איטי למעט פעימות הלב שמגבירות את קצבן ומאיימות לפרוץ מכל חור אפשרי.

מבט שממסמר. 

וככל שהמבט שלך מתחדד, כך שלי מתערפל. 

עד הנפילה לרצפה. 

ובעולם של מסכים, אנחנו מסתפקים במילים.

אתה הסוחר ואני המכורה שמטיילת בלילות בסמטאות אפלות שחורות ואדומות

(ונטולות עיניים. כחולות. חומות) 

"חתול, אולי תכסה אותי קצת?"

"אני מבין שהעיקצוצים מפעמים געגוע?" הוא שואל

"געגוע" אני עונה.

"היית רוצה להשתרע על הרצפה?" הוא שואל.

"יותר שכובה על צידי בתנוחה עוברית ולהרגיש אותך קרוב אליי ואז תכסה" אני עונה.

"מה את מרגישה?" הוא ממשיך.

"רפויה ועייפה" אני אומרת.

"אם כך מוטב שנשמור זאת לפעם הבאה כשלא אהיה עייף.

לילה טוב" הוא אמר

והלך.

( ואני שם נותרתי רעבה)

#אומנותהכיבוש

והנה ימי הסגר שנתתי לעצמי עתידים להיגמר.

ואצטרך לחזור להיות ככל האדם. 

לקום מוקדם, להתלבש, לצאת לפגישות, לחייך. 

הלילות הלבנים, השיחות והסמים, הכתיבה שפרצה 

ומשחקי המילים 

יפנו את דרכם 

לדברים אחרים

חשובים יותר, כך אומרים. 

(ומשקרים)

וחודשיים שלמים נטולי מגע, לא חיבוק, לא חיוך, 

גם לא לחיצת יד. 

(איך מתרגלים מגע מחדש?)

שיער ראשי צמח פרא ואני מרשה לו להישאר כך. 

מליחות הים, השמש והחול עוד יצרבו בו פסים של זיכרונות 

של חום, של אהבה. 

וגם לערוותי התרתי לצמוח פרא, מעולם לא פגשתיה כך. 

אני שולחת יד ומלטפת את מעוז הנשיות הזה שצימח ופרץ לו 

מעבר לגבולות התחתונים,

כאילו ישות חדשה ופראית גרה שם, מחכה ללכוד קורבן חסר אונים 

בעודה יודעת שהיא למעשה הקורבן, הנכבשת בעצמה.

(כפי שתמיד חלמה)

"שבים לשגרה" אלחש לה רגע לפני.

"תודה שהרשית לי פשוט להיות" היא תענה

ובתנועות סכין מדויקות אסיר ואפרד מהכל.

(ואולי איזה טעם של חופש ייצרב אי שם בערפל הזיכרון)

(הלטאות הסגולות בחוץ / גל נתן) 

המורה שלי ליוגה היה זה שזיהה בקלות את גמישות היתר שממנה המפרקים שלי סובלים. 

באימונים טרום ימי הקורונה הוא היה מעדן לי את המנחים כדי שאתן לשרירים לעבוד ולא למפרקים. 

"את בורחת" הוא היה אומר "למקום שבו הכי נוח לך בו כי את גמישה וזה קל לך אבל את עושה נזק לעצמך"

ואני בטרוניה הייתי מעדנת את המנחים ומרגישה את השרירים שלי בוערים. 

מעולם לא הייתי אמיצה מספיק כדי להודות בפניו שאני ניזונה מהכאב הנוראי כשאני נמצאת למעלה מ-5 דקות באותו המנח, לא מוותרת לגוף. מענישה אותו. 

ואולי בכלל היה צריך להמציא ענף יוגה תחרותית. יש מצב שאלוהי היוגה או מי שלא ברא אותה, היה מגרש אותי ממגרש המשחקים שלו שדוגל בהקשבה וחמלה, בעיקר כלפי עצמנו. 

ואם יש משהו שאין בי, זו חמלה. 

בעיקר כלפי עצמי. 

(והאמינו לי, זה המקום הכי נורא שאפשר להיות בו)

(והייתי מתחננת  עכשיו למישהו שיבוא לעצור אותי, להציל. להציב גבולות. שאוכל להילחם בו, עד שיכניע אותי וייתן לי ליפול שבורה ומרוסקת כדי שמשם אוכל לצמוח שוב בחזרה. אבל זה יהיה הפתרון הקל וכשאני נשרפת, זה תמיד בדרך הכי קשה)